הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים ל"ימי ביניים" – תערוכת היחידה של סלי קריסטל בגלריה P8 – הוא הריח. ריח חמצמץ עז שמקורו במזרקה במרכז הגלריה ובה יין אדום בתהליך איטי של חמצון שיהפוך אותו לחומץ. "אני בעצמי מייצרת חומץ בן יין לשימוש אישי", מספרת קריסטל. "לפני יותר מעשרים שנה, בחתונה של אחותי, דיברתי עם קרוב משפחה צרפתי שסיפר לי שלכל צרפתי שמכבד את עצמו יש בבית 'וינגריה' – מֵכל מחרס שבתחתיתו פקק שעם וברז מעץ. אל המכל הזה שופכים את שאריות היין, היין מתחמצן והופך לחומץ, וממנו מכינים רוטב ויניגרט. מאז אני לא קונה חומץ בסופר אלא מכינה אותו בעצמי".
מאחורי המזרקה, שבראשה דימוי של ראש חמור עשוי קרמיקה, נמצא הצל שלה – לא רק הצל הפיזי שיוצרת התאורה, אלא דימוי פיזי של הצל שיצרה קריסטל מנייר פרגמנט, המוכתם גם הוא ביין חמוץ. על שני הקירות לצידי המזרקה תלויות עבודות תחרה גדולות ועמלניות שיצרה בעבודת יד – האחת רקמה של מפת פריז העתיקה בצבעי בורדו; והאחרת דימוי של חתך גלגל העין האנושית. גם עבודות התחרה מטילות צלליות, ומרחוק קשה להבדיל בין האובייקט – החוט – לצל שהוא מטיל על הקיר מאחוריו.
כבר יותר משני עשורים שקריסטל משלבת בעבודותיה מלאכות מסורתיות לצד מדיות אמנותיות נוספות כמו צילום, וידיאו ופרפורמנס. היא נולדה ב-1970 בפריז, עלתה לישראל בגיל חמש עם משפחתה, אבל מרגישה קרבה לעיר וחוזרת אליה שוב ושוב (לכל התערוכות שלה, למשל, היא מעניקה גם שם בצרפתית). בתיכון למדה במגמת עיצוב אופנה. "טקסטיל ואופנה הם האהבות הכי ותיקות שלי. אני חיה היסטוריה דרך ביגוד ואופנה, ויכולה לצפות בסרטים היסטוריים משעממים רק כדי לראות איך הדמויות לבושות בהם". בתחילה פנתה ללימודי צורפות במכללת "מימד" (שנסגרה בראשית שנות ה-2000) ומשם המשיכה ללימודי אמנות במדרשה בבית ברל וסיימה אותם בשנת 2002. "במדרשה התמקדתי בכלל בצילום. הצנעתי את העבר שלי בקראפט. מי ש'הוציאה אותי מהארון' הייתה האמנית דגנית ברסט שהייתה מרצה שלי. כשסיפרתי לה שלמדתי צורפות, היא שאלה למה לא רואים את זה בעבודות שלי. רק אז הבנתי שזה חלק כל כך משמעותי בנשמה שלי, והעובדה שאני מנסה להתחבא מאחורי פרקטיקות אמנותיות אחרות היא פעולה שבה אני חוטאת לאני העצמי שלי".
מאז היא משלבת מלאכות קראפט עמלניות בעבודותיה, בין אם אלה מגזרות נייר או רקמות. "האהבות הכי גדולות שלי הן נייר וחוט, שני חומרים שאני יכולה לעבוד איתם בדרך שבה המטרה היא להחסיר מהחומר כמה שיותר אבל עדיין להישאר עם דימוי. אני מנסה להגיע למקומות שבהם עוד נגיעה אחת עם הסכין – וזה מתפרק. ברקמה אני עושה פעולה הפוכה מההחסרה במגזרות הנייר. אני מחברת, ואם אני לא מחברת מספיק טוב, הדברים מתפוררים. אני צריכה לעבוד כל הזמן עם חוטי חיזוק, כי אם אני משאירה אוויר בין החלקים, הרקמה מתפרקת ומתפוררת. המקום הזה של התפוררות והתפרקות קיים באופן דומיננטי בתערוכה".
את שתי עבודות הרקמה יצרה קריסטל בטכניקה של רקמת תחרה מסורתית, שאותה בחרה ללמוד כדי לשמר את מלאכת היד הזאת שנשכחה. "שמתי לי למטרה לרומם את הקראפט. תחרה היא אמנות שכמעט נעלמה לגמרי מהעולם. היא דורשת טכניקה עמלנית ואורכת זמן רב. אני עובדת בטכניקה דמויית תחרה ולא בטכניקה מסורתית מדויקת, אחרת כל עבודה הייתה לוקחת לי שש שנים ולא שישה חודשים. את הטכניקה המסורתית למדתי ממרים גדרון, מורה ותיקה שחיה בערד ושאיתרתי אחרי חיפושים ארוכים. הייתי צריכה לחזר אחריה כדי שתלמד אותי, והגעתי אליה לערד למעין רזידנסי אינטנסיבי איתה. מעבר לזה שאני מתעניינת בתולדות האופנה ובהיסטוריה של הטקסטיל, יש בי פחד שמלאכות יד נשיות עתיקות, בעיקר אירופיות, ייעלמו יום אחד מהעולם ואף אחד לא יֵדע יותר לעבוד בהן. אני רוצה לדעת כל מה שאפשר לדעת בתחום הקראפט הנשי, גם כדי שאוכל להעביר את זה הלאה. יצא לי כמה פעמים להיות מנחה אורחת בשנקר ובבצלאל, ואחד הדברים שאני מקפידה להגיד לסטודנטים הוא לשבת קצת עם סבא וסבתא שלהם, לשאול אותם מה הם יודעים ולחקור את המקומות האלה. למרות שנדמה להם שהם לא צריכים את זה, האוצרות הגדולים נמצאים שם".
עבודת התחרה הגדולה של מפת פריז המוצגת בתערוכה היא גם אחת מנקודות המוצא הקונספטואליות שלה. אחרי שיצרה בעבר מפת תחרה של ירושלים בחוט לבן, היא החלה בחקר מפות עתיקות, וכשישבה בספרייה הלאומית ועיינה באנציקלופדיה של מפות, מצאה מפה מצוירת ביד של העיר לוטטיה (Lutetia) – שמה הרומי הקדום של פריז. עם נפילת האימפריה הרומית, בתקופת ימי הביניים, קולוניות הפכו לערים מבוצרות, וכל המבנים התחילו להיבנות סביב המרכז. החלטתי לרקום אותה בבורדו גם כי היא שטופה ביין וגם כי היא מדממת. אני מאוד מודאגת בתקופה האחרונה לגבי מה שקורה באירופה בכלל ובפריז בפרט. אני חושבת שכמו בימי הביניים היא מתקרבת למלחמת דת".
הרקמה מתבססת על קובץ שהיא יוצרת במחשב ומדפיסה על כמה גיליונות A4. היא מניחה את הגיליונות על שולחן אור בסטודיו ומעליהם מצע אל-בד ומתחילה לרקום בקנה מידה של 1:1, לפי השרטוט של המפה המודפסת המוארת מתחתיו. אחרי שתהליך הרקמה מסתיים (במקרה הזה, אחרי כשישה חודשים שבהם רקמה מפה בגודל של 2.70X2.70 מטר), היא מעלימה את המצע – כלומר פורמת אותו מחוטי הרקמה – עד שנותרת רק הרקמה עצמה. הרקמה נתלית על הקיר כשהיא באוויר, ללא דבק או קיבוע פרט לסיכות קטנות שמחזיקות אותה. "זה סוג של מזוכיזם. יש תהליך שלם של עשייה ואחריה מגיע תהליך שלם של ניתוק מהמצע, שבו הכול יכול לקרות. לא פעם המפה מתפוררת בחלקים מסוימים ואז אני צריכה לתקן אותה ידנית. החוט בסופו של דבר מחובר רק לעצמו, ויש מקומות שבהם המפה כמו אומרת לי 'חנטרישית, פה רקמת על עיוור, אז הנה, בבקשה. זה התפורר'".
העבודה האחרת שנעשתה באותה הטכניקה ובחוט שחור מבוססת על הדימוי של חתך אנטומי של עין שכמו מרחפת בחלל. "כשהסתכלתי על המפה של פריז היא נראתה לי גם כמו עין גדולה, ולכן חיפשתי דימוי נוסף של עין, וזה שהכי עניין אותי היה החתך האנטומי, כי יש בו משהו לא ברור וקצת מרוחק, וגם הצללית מעוותת אותו במידה שלא לגמרי ברור מהו החומר ומהו הצל. אני מרגישה שאנחנו במקום שבו אנחנו לא רואים את המציאות נכוחה. מישהו כל הזמן משחק לנו עם המוח".
המציאות הזו, שבה אנחנו חיים בשנים האחרונות, מהדהדת בתערוכה למרות הממד ההיסטורי. "שלוש שנים שאנחנו ברחובות. בשלב מסוים אנחנו כבר לא יודעים מה יותר חשוב, על מה לבזבז את האנרגיה. הכול כל כך אקוטי. האדמה בוערת לנו מתחת לרגליים".
שם התערוכה, "ימי ביניים" (ולא "ימי הביניים") –ובצרפתית Moyen Âge– מהדהד גם הוא את רוח התקופה. "למרות שזו נחשבת לתקופה חשוכה שהאמנות בה הייתה מכוערת, שעדיין לא היה בה ערעור על הדת כי לא היתה קיימת בה תפיסת האני, בכל זאת קרו בה דברים משמעותיים. נבנו ערים, צמחו אוניברסיטאות, יותר אנשים רכשו השכלה. כל זה התחבר לי לתקופה שלנו היום, זמן ביניים עמוס אירועים שכולל בתוכו גם ציפייה". בטקסט התערוכה מוסיפה האוצרת מיטל כץ מינרבו: "במשחק המילים ימי ביניים ממקמת סלי קריסטל את התערוכה בתווך: בין ההווה הכאוטי לעבר קדם מודרני, גמלוני וקרנבלסקי, שבו הגבוה הוא הנמוך והחמור הוא המלך".
התחושה הזו נקשרת גם לעבודה שבמרכז החלל – מזרקת היין/חומץ שבראשה חמור, והצל שמוכתם בספק יין/חומץ ספק דם. "המזרקה היא כזו שאפשר למצוא דומות לה בכיכרות אירופיות רבות, והיא נוצרה במיוחד במלט על פי ההנחיות שלי. ידעתי שאני רוצה שהנוזל שיצא ממנה הוא יין, שהמזרקה של כיכר העיר תהיה חמוצה. זו לא מזרקת מים חיים. בצרפת בשנים עברו שתו המון יין, כי המים היו מזוהמים. כולם שתו יין – גם הנשים והילדים. עד שנות החמישים של המאה העשרים היו מגישים בבתי הספר יין עם ארוחת הצהריים, אפילו אבא שלי שגדל שם בשנים האלה סיפר שהוא זוכר את זה".
את ההשראה לדימוי החמור, שכבר הופיע בעבודותיה בעבר, שאבה קריסטל מהספר "השקרן מאומבריה" מאת הסופר הדני ביארנה רויטר שבו הגיבור הוא שודד קברים שבן לווייתו הוא חמור. "עוד דבר שהיה נהוג בצרפת עד שנות החמישים הוא עונש שהיו נותנים לילדים בבתי הספר: לעמוד בפינה של הכיתה עם הגב לקיר בכובע של אוזני חמור. מצד אחד החמור מזוהה עם טיפשות, ומצד אחר הוא אחד מבעלי החיים היחידים שמוזכרים בשלוש הדתות. זו חיה שמייחסים לה הרבה תכונות אנושיות. אפשר להתעלל בה והיא לא מתלוננת ולא תברח. חיה קצת מסכנה שאני מאוד מחבבת.
"במהלך המחקר נתקלתי במקרה בסיפור על צילו של חמור, נושא שאפלטון מתדיין עליו עם תלמידיו. להתדיין על צילו של חמור הפך להיות ביטוי שמתאר עיסוק בתפל. היה לי ברור שאני רוצה לתת לחמור הזה צל ולהתדיין על צילו. להפוך אותו למשהו חומרי, גשמי. אחרת הייתי מרגישה שהפגנתי שלוש שנים ברחובות בשביל כלום. אולי התפקיד שלי כאמנית הוא להגיד דברים, לא רק לשבת בשקט ולעשות את האמנות היפה שלי".
את ראשו של החמור יצרה בעצמה מקרמיקה – מדיום שהיא מתנסה בו לראשונה. "היה לי ברור שיהיה בראש המזרקה ראש של חמור, והיה לי ברור שאני צריכה לייצר אותו בעצמי. הלכתי לעבוד אצל האמנית והאוצרת רות ביגר (גם היא, כמו קריסטל, חברת הגלריה השיתופית P8 –ר"ב), שיש לה סטודיו לקרמיקה. יחד עם האסיסטנטית רומי אן קרמברג עבדתי, דייקתי, תיקנתי. הוא כמובן גם נשבר בשריפה אבל הצלחנו לתקן אותו. יש לי צורך לתקן. אם לא הייתי אמנית בטוח הייתי רסטורטורית. החמורים שולטים בנו היום, ואם לא נשים לב ולא נתקן – כל היין שלנו יהפוך לחומץ".
סלי קריסטל, "ימי ביניים", גלריה P8, תל אביב
אוצרת: מיטל כץ מינרבו
נעילה: 6 בדצמבר 2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
