התערוכה "יפן במלאכת יד" המוצגת כעת במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה באוצרותה של ד"ר אתי גלס גיסיס, צוללת לעומקן של האסתטיקה והחשיבה היפניות ומיישמת את עקרונותיהן בשפה אוצרותית אלגנטית וחכמה תוך שילוב הקשרים עכשוויים ומקומיים מרתקים. התערוכה מציגה חיבורים מעניינים בין פריטים היסטוריים מאוסף המוזיאון מתקופות שונות לבין עבודות של אמנים ומעצבים יפנים עכשוויים ואמנים ישראלים המתכתבים עם האמנות היפנית. כיאה לחשיבה היפנית שאיננה דיכוטומית זוהי תערוכה אחת, אך היא כוללת בתוכה גם שתי תערוכות יחיד – "תהודה" של האמן והמוזיקאי נובויה ימגוצ'י החי בישראל, ו"האקאנאי-סונזאי" (שפירושו "אני חש עצמי יצור ארעי") של הצלם הצרפתי פייר-אלי דה פיבראק (Pierre-Elie de Pibrac) שגלס גיסיס מגדירה כסוג של תערוכת יחיד מכיוון שהיא איננה מוצגת בחלל נפרד אלא עוטפת את חללי התצוגה לאורכה.
בכניסה לתערוכה מקדמת את פנַי שורה של יריעות בד מלבניות מבד בהיר טבעי המכונות ביפנית "נורן" (Noren 暖簾). בשונה מהמקובל בעולם המערבי, תליית וילון הבד היפני המסורתי היא דווקא הדרך לסמן כי המקום פתוח ומזמין להיכנס. הווילון נפרש מהתקרה עד חצי גובה החלל ומשמש כמסך כניסה המגלה ומסתיר את הבאות בעת ובעונה אחת. למוטיב ההסתרה הזה יש שורשים עמוקים בתרבות היפנית, שבה שום דבר אינו אבסולוטי, אין הפרדה מוחלטת של החלל והכול ניתן להזזה. הנסתר הוא מעט גלוי, ותמיד מתקיים המשחק הזה המגלה טפח ומכסה טפחיים ובכך מעורר את סקרנותו של האדם מן החוץ. בדיוק כשאני משוחחת על כך עם גלס גיסיס, כמו להדגים את הפער בין התרבויות, ניגש אלינו אדם ושואל: "מכאן הכניסה? אפשר להיכנס מכאן?"
התערוכה מנכיחה היטב את דרך החשיבה היפנית המורכבת בזכות הזרימה בין המיצבים והחיבורים ביניהם. מאחורי כל עבודה מסתתר סיפור, והעבודות מתחברות יחד לתצרף הוויזואלי שיצרה גלס גיסיס לצד טקסט מעמיק על גבי פרגמנט שקוף למחצה שנתלה כמו בד וסרטוני וידיאו על מסכים קטנים המדגימים את תהליך העבודה של המלאכות השונות. גם כלי עבודה מיוחדים הם חלק מהתצוגה ולמעשה עבודת אמנות בפני עצמה. הם משמשים מעין הארכה של יד האמן וכמה מהם אף נבנו על ידי האמן עצמו בהתאמה לגופו.
האמנות היפנית היא במהותה שימושית ולא אמנות לראווה. האמנים היפנים הם בעלי מלאכה מיומנים שלרוב פועלים במגוון תחומים ולאו דווקא במדיום אחד. מסורות מלאכת היד ותשומת הלב לחומרים תופסות מקום חשוב ונכבד בחיי היום-יום ביפן, ונוכחותן ניכרת כמעט בכל תחום ובכל מקום.
לדברי גלס גיסיס, אופן העברת הידע החומרי ביפן שונה לגמרי מזה שבמערב. בניגוד לאירופה שבה משמרים ומשחזרים מבנים על סמך תיעוד היסטורי, ביפן נוקטים גישה הדוגלת במחזוריות, בשינוי תמידי במרקם העירוני ובשימור באמצעות פירוק דווקא. כשליש מהעיר טוקיו, למשל, משתנה כל הזמן. דוגמה נוספת היא מקדש איסה, המקדש החשוב ביותר ביפן, שחלקו הישן ביותר מפורק מדי עשרים שנה ונבנה מחדש כחלק מהתרבות, וכדי לשמר את הידע, המיומנות והמסורת, משולב תמיד בבנייה הדור הצעיר. האמנות עוברת ונשמרת מדור לדור – הנגרים החדשים מתקדמים לאט לאט על פי הוותק מהחלקים השוליים של המקדשים ועד לסביבת המקדשים הפנימיים שהכניסה אליהם מותרת למעטים. מו סלע, אמן ישראלי שלמד אדריכלות מקדשים ביפן ועבר את ההכשרה הזו, מציג בחלל המרכזי הראשון מבחר של מחברי עץ (Tsugi 継ぎ) שונים המסתמכים על חוזק העץ בלבד ללא מסמרים או דבקים ומדגיש אותם בעבודותיו בריבוע זהב.
התערוכה אמנם מחולקת לעקרונות או פעולות קראפט המעוגנות בתרבות היפנית כגון קיפול, הרכבה, מזעור, עטיפה, קליעה, תיקון ועוד, אבל הביטוי שלהן איננו מוחלט: יש עבודות המקפלות בתוכן כמה עקרונות/מלאכות, ויש מקרים שבהם אלמנט אחד יכול להתקיים בכמה מלאכות שונות. נושא ההרכבה (Kumi 組み) למשל מתבטא הן בעבודות עצמן, הן במיקום שלהן בחללי התצוגה וביחסים ביניהן. הוא מופיע במחברים של האמן והנגר מו סלע, בעבודות הקומיקו (Kumiko 組子) המרהיבות של האמן-נגר הישראלי פבל דיברוב, המשלבות סבכות עץ מורכבות מעץ מקומי ואירופי וגם בכמה עבודות מאוסף המוזיאון כמו גלימת הנזיר המלבנית (Kesa 袈裟) המורכבת מחתיכות מרובעות של בד עם חלוקה פנימית ספציפית, בעבודות השיבוץ שבקופסאות הלכה מהמאה ה-18 וה-19 ובעבודות הקומיהימו (Kumihimo 組み紐), שהיא טכניקה מסורתית ליצירת חוטים דקורטיביים ממשי.
לדיברוב הוקדש חלל משלו הממוקם בין שני חללי התצוגה המרכזיים של התערוכה הקבוצתית. מילון דוגמאות הקומיקו, שהן כולן נגזרות מהטבע, מוטמע על קירות החלל בדו-ממד ומשלים את תחושת ההתפעלות מעבודות המחשבת שלו. ברקע נשמעים קולות החיתוך והניסור הבוקעים מהמסך המציג את תהליך העבודה המורכב.
מלאכת היד המסורתית ביפן היא בעלת חוקים נוקשים, ולכן מרתק לראות את העבודות היפניות העכשוויות המתייחסות למסורת ויוצאות ממנה לצד עבודות של אמנים ישראלים המתכתבות עם עולם המלאכות היפניות המסורתיות ומעניקות להן פרשנות חדשה. עבודתה של יעל הרניק "משבצות כחול לבן", היא דוגמה לכך. הרניק משתמשת במלאכת השיבורי (Shibori 絞り), שהיא מסורת יפנית של צביעת בדים, ומבצעת מניפולציות טקסטיליות של תפירה ידנית על הבד הצבוע כדי להעניק לו פרשנות פיסולית מקומית ועכשווית.
גם אמנית הקליגרפיה סאורי קוניהירו (Saori Kunihiro) מאתגרת את הקונבנציות המסורתיות והחוקים הנוקשים של המגילה התלויה – הקאקג'יקו (Kakejiku 掛軸) – שנשמרו מאות שנים, והופכת אותה לביטוי אישי. בעבודתה קוניהירו, שהיא גם בעלת חברת תכשיטים בשם הירגנה (Hiragana) עושה דבר שלא ייעשה: היא נועצת בגוף המגילה המסורתית עגילי מתכת בכתב הנשי הירגנה (Hiragana 片仮名) המייצגים שירה יפנית קלאסית בת 31 הברות (Tanka 短歌) של היטומירו, אחד מגדולי משוררי יפן, שנכתבה במקור ב"שפת גברים". על עבודת מגילה נוספת לצידה בשם "אני במסגרת" היא כותבת את "טנקה מתקופת ריווה" שנוצרה מתוך דיאלוג עם chatGPT על ההתמכרות לרשתות חברתיות:
"בעולם של רשתות חברתיות
אנו במרדף אחר ייחודיות
ללא יכולת לשחרר
עידן של חיפזון חסר מנוחה שבו הלב
נחרך מתחרות מתמדת ".
באמצעות ההצבה של המגילות האלה זו לצד זו ושבירת כללי המגילה המסורתית קוניהירו מעוררת דיון על מקומה של המגילה המסורתית בחברה המודרנית היפנית.
כמו המגילה המסורתית, גם ללבוש המסורתי, הקימונו, יש יחסים קבועים של אורך ורוחב והוא מגלם בתוכו כמה עקרונות ומסורות קראפט שונים, החל בעיצוב ואריגת הבד עצמו מחוטי משי וצביעתו בטכניקות השונות וכלה בפאטרנים השזורים בתוכו בהדפס או באריגה ורקמות משי וזהב המעניקות לו תלת-ממדיות. כל אלו באים לידי ביטוי בתערוכה בפרטי הטקסטיל מאוסף עדינה קליין.
עוד בתערוכה שתי עבודות קימונו של סטודנטיות משנקר המוצגות בחלל המרכזי שנעשו במסגרת הקורס "פאטרן מתקדם" בהנחיית אלה סדובסקי. העבודה "קמע" של אריאלה בן משה נעשתה בעקבות מחקר על דגמים של קמעות יפניים שנועדו להעניק מזל, אומץ והגנה מפני פציעות לחיילים לוחמים. הקמע – סנ׳נינבארי (Senninbari 千人針) – הוא מעין חגורת בד לבנה רחבה מעוטרת באלף תפרים בחוט אדום שתפרו נשים שונות. בן משה, שהיא בעצמה אמא לחייל והקדישה לו את העבודה, השתמשה בדגמים אלו כהדפסים על בד הקימונו. בנוסף לכך בלב הקימונו היא תפרה אלמנט ריבועי קטן בעל אלף תפרים מחוט זהב המעניק לבד תלת-ממדיות, משמעות ויופי. עבודת הקימונו האחרת – "מרפסת" של רמי ורטמן – היא קימונו כחול ועליו פרחים צהובים מודפסים ורקומים באסתטיקה יפנית כהצעה אופטימית למה שאנחנו זקוקים לו בימים אלו בישראל 2025.
בכניסה לחלל המרכזי האחר מוצגות כמה עבודות של איצ'יקה יושידה (Ichika Yoshida), אמנית קליגרפיה בת 11. אי אפשר שלא לעמוד בהשתאות אל מול משיחות המכחול היוצרות את המילה "חיים" כמעין ציור מהפנט המתכתב עם קליגרפיה אוונגרדית לצד הווידיאו המציג את האמנית מציירת את הציורים שאנחנו רואים לנגד עינינו.
"קליגרפיה זה הדבר שהכי מרגש אותי", משתפת גלס גיסיס. "קליגרפיה טובה גורמת לגוף לזוז עם המכחול. זה מקצב, זה איזון. כילדה קטנה אני זוכרת שראיתי קליגרפיה בטלוויזיה ואמרתי לעצמי שכשאהיה גדולה אני אדע לצייר ככה. בכלל לא התייחסתי לזה כאל כתב, אלא כאל ציור. זו כנראה נקודת החיבור הראשונית שלי עם יפן".
לצד עבודותיה של יושידה עם המילה "חיים" תלוי תצלום של הצלם הצרפתי פייר-אלי דה פיבראק המביע את תוגת המוות: אישה מבוגרת מהלכת ביער בין מצבות קבורה. בהמשך הקיר תלויים התצלומים המונוכרומטים של דה פיבראק המבטאים את השתלטות הטבע על החיים של האדם באזורים המרוחקים של יפן שבהם אין ילודה, האוכלוסייה מתמעטת והמקומות ננטשים. התצלומים של דה פיבראק מתוך הסדרה "האקאנאי-סונזאי" משולבים לכל אורך התערוכה, וחלקם מתייחסים לעבודות המוצגות בחלל. במהלך אוצרותי זה גלס גיסיס כמו מייצגת את היעדר הדיכוטומיה בתרבות היפנית. התצלומים המפעימים של דה פיבראק טומנים בחובם סיפורים אישיים שאליהם התוודע לאורך מסעו בן שמונת החודשים ביפן ובתוך כך מהדהדים נדבך נוסף בחיי היום-יום ביפן – האסתטיקה של התוגה והשבר.
בחלל המרכזי האחר באים לידי ביטוי השבריריות ולצידה הסיכוי לצמוח מהשבר: עבודות הזכוכית העדינות והשבריריות של האמנית דפנה קפמן השואבות את השראתן מעולם הצומח – "עפצים", "מעגל מחטי אורן" ו"שברים" – נוצרו בעבודה עדינה עם מבער ידני קטן וניפוח ומשולבות באופן אורגני בין מבחר כלים מיוחדים של טקס התה מהמאות הקודמות מאוסף המוזיאון שבכמה מהן יש תיקון זהב – קינצוגי (Kintsugi 金繕い). העבודה "שברים" של קפמן, שבה שברי עלי כותרת של פרח מפוזרים לכל עבר ומייצגים את השבר העכשווי המקומי והקיומי, מתחברת להפליא עם שני תצלומים של דה פיבראק התלויים בסמוך ומביעים שבר אישי בחיי אישה המשתקף בכלי השבור לרגליה, ובדידות עמוקה הניבטת מהתצלום האחר של אותה אישה. וכמו בקינצוגי שמקורו בפילוסופיה הבודהיסטית, השברים בכלי אינם מייצגים את סוף חייו של החפץ, אלא דווקא רגע ייחודי בהיסטוריה שלו – נקודת שבר שמתוכה יכולה לצמוח אפשרות לחיים חדשים.
באותו החלל מוצג גם הווידאו האייקוני ורב המשמעויות של האמן הבריטי-יפני סיימון פוג'יווארה (Simon Fujiwara) "חזרה לקראת איחוד עם אבי הקדרות" ("Rehearsal for a Reunion with the father of pottery") מהשנים 2012-2011, שבסופו פוג'יווארה ושחקן המגלם את אביו היפני שהיה עימו נתק מנפצים עם פטישים סט כלים של מי שנחשב לאבי הקדרות הבריטית המודרנית ברנרד ליץ', סמל השילוב בין יפן למערב, בתואנה שרק עכשיו יהיה אפשר לבנות מחדש את היחסים בין האב לבנו.
נדבך חשוב נוסף בתרבות היפנית שמלאכת היד והאסתטיקה היפנית נוכחות בו כחלק מהפילוסופיה והעבודה הרוחנית הוא המקדשים ביפן. בכל מקום ביפן, גם בערים הסואנות, יש מקדשים שהם איים של שקט ורוחניות הממלאים תפקיד חשוב בחיי היום-יום. את מקומו של המקדש במוזיאון ממלאת "תהודה" – תערוכת היחיד של נובויה ימגוצ'י המוצגת בחלל נפרד סמוך לכניסה. ימגוצ'י הוא אמן יפני שחי בעין הוד ועבודתו משלבת בין פיסול בעבודת יד למוזיקה. בחלל הפנימי החשוך ואפוף הקדושה מוצב המיצב "להיות אור", המורכב מפסל ענק ומרשים של פעמון בודהיסטי – בונשו (Bonshō 梵鐘) – העשוי שכבות של קוזו (Kozo 楮紙), נייר יפני מסורתי שמופק מסיבי עץ התות. הפעמון מוצב בחלקו הרחוק של החלל ומשתקף בבריכת מים גדולה מתחתיו. צלילו של דנדון הפעמון הפועם בקצב איטי ממלא את החלל ומסתנכרן עם האור הרך הזורח ודועך לאיטו במעגליות מתוך פעמון הקוזו, ובוקע מתוך חרך בפעמון המייצג דמות אדם. המיצב כמו מהדהד את מהלך החיים של האדם מלידה ובגרות לדעיכה והיעלמות וחוזר חלילה. ימגוצ'י, שעבד בעבר ביפן במפעל פעמוני ברונזה והיה אחראי לצורה ולעיטור החיצוני של הפעמונים, מפרק את דימוי הפעמון לצורה, לאור ולצליל המגלמים יחד את הדהוד התודעה הבודהיסטית שבה הגוף הוא שער, והנשמה היא נצחית. הוא מציע מקום של שקט ושלווה, מקום לנוח בו במציאות חיינו הנוכחית.
התערוכה "יפן במלאכת יד" במוזיאון טיקוטין בכללותה פותחת צוהר לעולם בעל קצב אחר, לוקחת את המבקר למסע בנבכי העשייה החומרית היפנית על רבדיה תוך שילוב של הקשרים וחיבורים עכשוויים מרתקים ומספקת מפלט ואסקפיזם משובח למרות התזכורות העדינות למציאות הישראלית.
"יפן במלאכת יד", מוזיאון טיקוטין ואמנות יפנית, חיפה
אוצרת: ד"ר אתי גלס גיסיס | עוזרת אוצרת: עדן שוויצר
בהשתתפות: פבל דיברוב, מו סלע, נובויה ימגוצ'י, דפנה קפמן, טים אודר, אפרת ברשי מפן, יעל הרניק, סאורי קוניהירו, אמי נאקאמורה, סיימון פוג'יווארה, איצ'יקה יושידה, מסאאקי הירוי, פייר-אלי דה פיבראק, אריאלה בן משה, רמי ורטמן
נעילה: 3 בדצמבר 2025
רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.
