"עור הוא חומר קדוש בעיני", אומר האמן רונן רז (נ. 1964), שמציג בימים אלה את תערוכת היחיד שלו "העור האחרון" בגלריה אלפרד (אוצר: אורי דרומר). זוהי תערוכת היחיד הראשונה של רז זה כעשור. את האחרונה הוא הציג בשנת 2015 בגלריה זימאק, ובשנים שעברו מאז השתתף בתערוכות קבוצתיות ועבד במקביל עם גלריות בארצות הברית. חומר הגלם המרכזי ביצירתו כבר יותר מ-15 שנים הוא עור ממוחזר שהוא אוסף משוקי פשפשים, מחנויות יד שנייה ומאנשים פרטיים. לכל פיסת עור שאיתה הוא עובד יש היסטוריה וסיפור – בין אם הייתה פעם נעל, תיק או מעיל איכותיים של מעצב ובין אם היא מאיכות ירודה בשוקי רצפה.
בתערוכה הנוכחית מציג רז פסלי עור המבוססים על נופי ילדותו בצפון תל אביב של שנות השבעים – התפר בין העיר לטבע. "המשיכה הראשונית שלי הייתה לביולוגיה ולזואולוגיה", הוא מספר. "בתור ילד הסתובבתי הרבה בטבע שהיה קרוב אלי הביתה, באזור שכונת ל' ושדה דב הישן. בהמשך גיליתי את סמינר הקיבוצים, שהיה קרוב גם הוא, והוקסמתי מחדרי הטבע, מוויטרינות הזכוכית והתצוגות שבהן. הקסימו אותי הצבעים, הריח, העובדה שיכולתי להתקרב לחיה ממרחק אפס".
התחום המשיך להעסיק אותו גם כנער, אז החזיק אוסף חרקים ואפילו התנסה בעצמו בפחלוץ ציפור. במקביל נמשך לעולם אופנת העילית שהחל להיות פופולרי בארץ בתקופה ההיא. "באמצע שנות השבעים רחוב בן יהודה בתל אביב היה רחוב שוקק. מכרו בו פרוות, עורות, הכול היה ראוותני וגרנדיוזי. אמא שלי הייתה מורה למלאכת יד ובקיאה באופנה. היא ידעה מה מונח טוב ומה לא.
"אחרי הצבא הייתי בדילמה אם ללכת ללמוד ביולוגיה או וטרינריה; לנסוע ללימודים בבית ספר לפחלוץ בגרמניה או ללכת לכיוון העיצוב והאופנה. בסוף מצאתי את עצמי לומד בקורסים במסלול לימודי החוץ בשנקר. קניתי בדים, גזרתי, תפרתי והכנתי בגדים, בעיקר לנשים, כי הן אלה שקנו. הייתה התעניינות במה שיצרתי, כתבו עלי במדיה, הצגתי בגדים בתצוגות אופנה, מכרו בגדים שלי בחנויות. אבל עיקר העבודה הייתה הזמנות אישיות לבגדים לאירועים משפחתיים".
בהמשך עמד רז בראש המחלקה לעיצוב אופנה במכללת אסכולה ואחר כך במכון אבני. הוא שימש בתפקיד במשך שני עשורים ובמקביל החל ללמוד אמנות בסדנאות של מוזיאון תל אביב. בשנת 2019, כשהוא כבר אמן פעיל ומציג, החל לעבוד במעבדה של מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. "אפילו שהגדרת התפקיד הייתה טכנאי שמוצב נמוך בסטטוס ביחס לסגל האקדמיה, שמחתי שהתקבלתי לעבודה הזו. ריח המקום והאהבה הישנה-יציבה לזואולוגיה ולאנטומולוגיה, הסביבה החדשה של המעבדות, הפוחלצים הישנים, כימיקלים ושקט חשוך – כל אלה שימחו אותי. טכנאי כמוני עובד בפינה שקטה במעבדה ובמשך שמונה שעות ביום מתבונן דרך מיקרוסקופ בחרקים בגודל 3-2 מ"מ ומבצע פעולות מיקרוכירורגיות".
במקביל הוא ממשיך ליצור כל הזמן, והשימוש בעור הוא תמיד במוקד היצירה שלו. "אני לא קצב עורות ואני לא עושה מעילי עור. מה שמעניין אותי הוא החיים של העור. קודם כול זו הייתה פעם חיה שדילגה, שפעתה, שינקה. קשה לנו לתפוס את זה כשאנחנו מסתכלים על נעל או על פסל. אחר כך מישהו לבש את זה או השתמש בזה, ויכול להיות שזה היה מזוהה איתו. זה החלק שאליו אני נמשך – ככל שהחומר עבר יותר גלגולים ככה אני יותר רוצה לעבוד איתו. בגלל זה אני עובד בעיקר עם חומרים שאני מוצא בשוק הרצפה שבשוק הפשפשים, שהוא באמת התחנה האחרונה שלהם.
"תעשיית העור היא אחת התעשיות הכי איומות שקיימות. אני לא נכנס לבתי מסחר וקונה עורות, אלא דווקא מנסה להראות משהו מהחיים שלהם. לא להפוך אותם למשהו יפה או יוקרתי או נוצץ אלא לנסות להחזיר אותם איכשהו לטבע. אני לא נותן לטראומה הזאת שנקראת עור להיקבר".
את חומרי הגלם שהוא אוסף הוא מביא אל הסטודיו שבביתו בגבעתיים, מפרק, ממיין, מקטלג ומאחסן בקופסאות מתוארכות לפי צבעים וגוונים. "הסטודיו הופך אט-אט לבית קברות לעורות. העור הוא רקמה שרוצה להתפרק; היא שואפת להגיע למצב שבו לא נשאר ממנה כלום. אני מייבש את העור, מוציא ממנו חלקים שרוצים להירקב, חותך ומדקק אותם בכל מיני אופנים. כלי העבודה שלי הם כלים של כירורג – להבים, סקלפלים, פינצטות, איזמלים".
בתערוכה מציג רז שני סוגים של אובייקטים פיסוליים מעור: הראשון הוא פסלוני וינטג' של בעלי חיים מפורצלן יוקרתי, חפצי נוי עדינים שהוא מכסה בעורות. אחד מהם, למשל, הוא פסל פורצלן של אייל שהוא קנה בשוק הפשפשים ו"הלביש" אותו בחזרה בעור של חיה. "בסדרה הזו אני 'מחזיר' את החיה לטבע, אבל במקביל גם מחזיר אותה לוויטרינות, לחפצים שהיו מוצגים בסלון של סבתות, כאלה שהן הביאו ממזרח אירופה ונחשבו לייצוגים של הטבע, לייצוגים של יופי.
"לאורך כל התהליך אני מנסה לשמור על המקור של החומר. אלה לא עורות נוצצים וחדשים, אלא כאלה שברור שעבר עליהם משהו. בפסל אחר ציפיתי שני איילים – זכר ונקבה – בעור שהיה של מעיל אופנוענים. עור זול, לא עמיד, שהצבע ירד ממנו. היה לי קשה לעבד אותו כי הוא פשוט התפורר. זה התחבר לי לזכריות של האייל שמבקש להבליט את עצמו אבל במקביל משהו בו מתפורר, שברירי".
בסדרת האובייקטים הפיסוליים המרכזית שמוצגת בתערוכה משתמש רז בעור כדי לחקות אלמנטים מהטבע: ענף של עץ, קרש שרוף, אבנים או סיבית. "האלמנטים האלה נקשרים לאזורי שוליים של עיר. לא ממש טבע, אלא מקום שמושך אליו כל מיני תופעות כמו השלכת פסולת. משהו שהוא חצי טבע וחצי עיר".
אותם אובייקטים נראים במבט ראשון (וגם במבט שני) כמו הדבר עצמו: עץ שרוף, קרש מתפורר, ענף של עץ. "הניסיון לשמור על ריאליזם נובע מכך שמדובר בעור, ועור הוא משהו שהיה פעם חי. באמצעות המהלך אני שואל – האם זה עדיין חי? האם זה מת לגמרי? זה שימור של זיכרון של משהו שהוא חי אבל גם מת, של עור שנראה שרוף אבל הוא לא באמת שרוף, הוא רק מעובד כדי להיראות כזה. אני משתמש במשהו חי כדי לייצג שריפה, שהיא אחת המכות החזקות והכואבות ביותר בטבע. אם העץ השרוף הזה היה יכול לצעוק, הוא היה צועק. זה משמר מבחינתי משהו מאותם חיים שהיו לעור וגם משהו מאותם חיים שהיו לעץ לפני שנשרף".
גם באופי החיתוך והטיפול בעור רז מתעניין באזורי הביניים. "את הקרש שמצאתי, שהיה שרוף בחלקו, גילפתי. רוקנתי את כל החלק השרוף מבפנים ובניתי אותו מחדש מעור. האזורים השרופים הם אזורים שאנשים לא נמשכים אליהם ודווקא בגלל זה הם מעניינים אותי. את הסדרה השרופה יצרתי בשנת 2020, אבל היא הפכה בשנתיים האחרונות להרבה יותר רלוונטית – השרידים, השימור, הזיכרון של החיים – בין אם זה זיכרון של חיות, של בני אדם או של אדמה".
מתי אתה מגיע לאזורי שריפה?
"הייתה פעם אחת שהגעתי למקום כשהשריפה עוד לא כובתה לגמרי, אבל לרוב אני מגיע אחרי השריפה. אני תמיד מצלם במקום ותמיד חוזר עם דברים שאני אוסף בשטח. יש פעמים שאני זורק את האלמנטים השרופים, ויש כאלה שנשארים בסטודיו שנים".
בעבודה אחרת יצר רז ערימה של זרדים כמו שרופים, שמוצבים כמו שאריות של מדורה שכבתה. "הרעיון היה ליצור מדורה שהיא מבחינתי עדות למה שהיה – משהו שיש לו משמעויות תרבותיות וקהילתיות. אספתי זרדים אמיתיים ממדורות ופירקתי אותם לרכיבים השונים תוך כדי שאני מתבונן במיקרוסקופ. מיינתי אותם לשמונה או תשעה סוגים של רכיבים שונים, ואז התחלתי להבין איך אני מייצר כל אחד מהרכיבים האלה מעור, למשל: פחם שהוא מדוקק לחלוטין, חלקים קטנטנים של פחם שהפכו בגלל השריפה לכמו חוטים מסולסלים, חלקים שהותכו והפכו לכמו משהו נוזלי, חלקים של פחם מולבן בגלל הטמפרטורה הגבוהה של השריפה, חלקים שהתפצחו ורואים בתוכם את השכבות. כל אחד מהרכיבים האלה דורש עבודה אחרת עם העור – זו כמו מין תכשיטנות של פחם. אני חותך, מדקק, דוחס, מגלף. את חלקם אני תופר בחוט ואת חלקם מדביק עד שזה נראה כמו הדבר האמיתי".
העבודה החדשה ביותר שמוצגת בתערוכה היא דווקא לא כזו שמייצגת שריפה. "זהו פסל מעור של עבקנה מצוי, צמח שגדל באזור שבו גדלתי ושהיינו עושים ממנו חכות והולכים לדוג. הוא מתרבה מקני שורש שצומחים מתחת לאדמה, ולכן גם כשהוא נשרף, השורש נשאר מתחת לאדמה.
"הפעם החלטתי להתייחס דווקא לצמח בשלמותו. יצרתי אותו משני תיקים ונעל של חברת Fly London, והוא תלוי בחלל התערוכה בצורה אופקית על קיר אלכסוני, קצת כמו בתצוגות של בוטניקה במוזיאוני טבע".
רוב העבודות בתערוכה אמנם מגלמות בתוכן גם את אלמנט ההסוואה, אבל רק עבודה אחת מעמידה במרכזה את הנושא, והיא היחידה שאינה עשויה מעור אלא מענף של עץ טבעי המוצב על פדסטל קטן מפורניר ועליו מקלון (שכבר אינו בין החיים) שמסתווה. המקלונאים הם חרקים בעלי יכולת הסוואה מדהימה. הם נראים כמו מקלות (ועל כן שמם) או ענפים, וכשהם יושבים על העץ קשה עד בלתי אפשרי להבחין בהבדל בינם לבין הענף. גם הביצים שמטילות המקלונאיות מוסוות ונראות כמו זרעים של צמחים. "זוהי העבודה היחידה בתערוכה שהיא טבעית. ההסוואה הקיימת היא כל כך יפה שהרגשתי שאין לי בעצם מה לעשות אלא רק להראות מה הטבע עושה בעצמו. גם החרק הזה, שכמו מסתכל עליך בלי שאתה יודע, קשור קצת לעור, שגם משהו ממנו עדיין חי ומתבונן. ההצבה של הענף על מצע הפורניר מהדהד שוב את הוויטרינות בבתים של הסבתות, החיפויים הכמו-יוקרתיים שהיו משתמשים בהם אבל הם לא הדבר האמיתי".
לתערוכה קוראים "עור אחרון". אתה חושב שזה באמת הגלגול האחרון שלו?
"זו שאלה מצוינת. אין לי מושג אם יהיו לו חיים אחרים, אבל זה כן נראה כמו הופעה אחרונה, או לפחות השכבה הכי עליונה, העיבוד האחרון. גם עיבוד וגם איבוד – כי הוא הרי מאבד את היותו חיה והופך לחומר. העבודה עם העור מנסה להגיע לשורשי הדברים. אין לנו היום מושג מאיפה כל דבר מגיע ומי הם האנשים שיש להם חלק בתהליך של המוצר שמתגלגל בסופו של דבר אלינו. אולי במקרה הזה, המצב של העור מראה משהו על הדרך שהוא עבר. יש לו ריח של עור ומגע של עור, הוא עדיין קצת חי".
"העור האחרון" | רונן רז, גלריה אלפרד, תל אביב
אוצר: אורי דרומר
נעילה: 11.10.2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
