במאי האחרון נפתחה בביתן הזכוכית של אגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל "מקומיות שבירה" – תערוכת יחיד יוצאת דופן של אמנית הזכוכית דפנה קפמן, באוצרותה של ד"ר רות ג'קסון טל, אוצרת לזכוכית עתיקה באגף. קפמן מציגה עבודות חדשות שיצרה במיוחד לתערוכה בטכניקת מבער וניפוח, חלקן מזכוכית בת-זמננו וחלקן מזכוכית עתיקה שאפשר למצוא בין הממצאים הארכיאולוגיים באוסף המוזיאון – שימוש ייחודי מאוד ואף חסר תקדים בעולם.
ביתן הזכוכית הוקם כהקדש בעקבות תרומתו של אוסף אליהו דובקין (1976-1898) בשנת 1977, שנה לאחר פטירתו. החוויה הוויזואלית בו היא מהפנטת בזכות הפטינה, אותה שכבה הנוצרת באופן טבעי עם השנים כתוצאה משחיקה כימית באדמה ומעניקה לזכוכית הארכיאולוגית גוונים מבריקים ונוצצים כשל קשת פנינה – כסף, זהב, כחול וירוק. בתוך הנוף הזה משולבות עבודותיה של קפמן, אלה שנעשו מחומר גלם עתיק ואלה מחומר עכשווי, ויחד הן מנהלות דיאלוג מתמשך עם הממצאים הארכיאולוגיים המקומיים ועם רוח התקופות השונות.
העבודות העשויות זכוכית עתיקה שובצו בין מוצגי הקבע בתוך הוויטרינות המקוריות של האוסף, ואילו העבודות מזכוכית עכשווית הוצגו בוויטרינות חדשות הממוקמות בפתח התערוכה ובסיומה. הגישה העיצובית של התערוכה – שינוי בגוון של חלל התצוגה בתוך הוויטרינות – עוזרת לצופה לעשות את ההבחנה הוויזואלית בין היצירות העכשוויות לבין החפצים ההיסטוריים ומדגישה את הקשר ביניהם.
המאה ה-6 עד ה-7 לספירה מעובדת במבער, 68 ס״מ קוטר. צילום: זוהר שמש
חיבור בין אמנות עכשווית לממצאים היסטוריים מאוספים מוזיאליים והצגה משותפת שלהם הם פרקטיקה מוכרת ופופולרית בשנים האחרונות, אך לדברי ג'קסון טל, השימוש בחומר הארכיאולוגי עצמו כחומר גלם ליצירה עכשווית הוא צעד שלא נעשה בעבר, לא במוזיאון וגם לא בשום מקום אחר בעולם. עוד היא מספרת בשיחה עימה, כי אמנם במסגרת מחקרים בעולם שוחזרו טכניקות קדומות באמצעות חומרים עתיקים, אך מעולם לא נעשה שימוש בחומרים כאלה לטובת יצירת אמנות בת-זמננו.
העבודה בחומר הגלם העתיק התאפשרה בזכות מהלך משותף שהובילו קפמן וג'קסון טל במסגרת שותפות מחקרית-מדעית עם משלחת ארכיאולוגית מאוניברסיטת תל אביב. קפמן, ילידת 1972, אמנית בין-לאומית, מרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ומהבולטות והמשפיעות בזירת הזכוכית המקומית, זכתה לעבוד עם זכוכית עתיקה שהתגלתה באתר אפולוניה שבגבולה הצפוני-מערבי של הרצליה. באתר זה התגלו כמויות גדולות של גושי זכוכית קטנים דמויי חצץ, שייצורם תוארך לתקופה הביזנטית המאוחרת (המאות ה-7-6 לספירה). כשקפמן עיבדה את גושי הזכוכית הביזנטית היא גילתה שמדובר בחומר גלם איכותי, עובדה שאיששה את ההשערה כי גושי הזכוכית נזרקו לא משום שהיו באיכות ירודה, אלא כיוון שלא היה בהם צורך.
במסגרת שיח האמן שנערך בתערוכה תיארה קפמן את עבודתה עם הזכוכית הארכיאולוגית כ"מכפיל כוח יצירתי" – הזדמנות לבנות גשרים לא רק רעיוניים אלא גם ממשיים באמצעות חומר שהיה קבור באדמה וזוכה כעת לעיבוד מחודש ביד אמן. כשנשאלה במהלך אותו מפגש על ידי אחת הסטודנטיות שלה מבצלאל על החוויה בעבודה עם הזכוכית, היא השיבה: "זו הזכוכית האיכותית ביותר שעבדתי איתה מעולם". באמירה האישית והטכנית הזו מול קהל סטודנטים, התחדדה בחדר תחושת החשיבות של הפרויקט בזירת הזכוכית העכשווית בישראל. כפי שמדגישה ג'קסון טל, התערוכה מעוררת דיון על הקשר בין העבר להווה ומציעה קרקע פורייה להעמקת העיסוק בעבודת היד ובמחקר מתוך הקשר מקומי-תרבותי מובהק.
עוד סיפרה קפמן בשיח האמן על חיבורה האישי למוזיאון ולאוספיו, השזורים בשורשי ילדותה בירושלים. היא מספרת שכשהייתה סטודנטית במחלקה לעיצוב קרמי (1996-1994) בבצלאל, לא הייתה עדיין מגמת זכוכית במוסד, ואת טכניקת העבודה במבער למדה באי מורנו שבאיטליה. התערוכה היא תולדה של קשר מקצועי רב-שנים בינה לבין ג'קסון טל, שנסב סביב החומר והחקר שלו – כל אחת מהפריזמה המקצועית שלה. ד"ר ג'קסון טל, חוקרת ואוצרת לזכוכית עתיקה באגף לארכיאולוגיה זה שש שנים, הכירה את קפמן כאמנית מוערכת במדיום. קפמן כיהנה אז כראש תחום הזכוכית במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל (2016-2005) ושילבה בתוכנית הלימודים הרצאות של ארכיאולוגים וביקורים באוספי זכוכית שונים בארץ, ובהם גם האוסף במוזיאון ישראל.
שיתוף הפעולה ביניהן היה מבחינתן ניווט בטריטוריה בלתי מוכרת, רוויית אתגרים ובירוקרטיה והייתה כרוכה בפעילות חלוצית, אך ג'קסון טל חוזרת ומדגישה כיצד הדברים "הסתדרו להם מטבעם" בכל הנוגע לקבלת ההחלטות לגבי הצבת העבודות ובניית תמות התערוכה. אחת מהתמות היא המוטיב המעגלי, כפי שג'קסון טל כותבת עליו בטקסט התערוכה: "בתערוכה הזאת בולט השימוש שהיא עושה במוטיב המעגל המסמל שלמות, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ותנועתו נצחית ומנחמת. את המעגליות, הניכרת בעיצוב היצירות ובעריכתן לפי מחזורי הטבע מצמיחה ופריחה לקמילה ולנבילה, משלים מסלול הביקור בתערוכה שגם הוא מעגלי, ובמהלכו נחשפים המבקרים לא רק ליצירות החדשות אלא גם למגוון החפצים וכלי הזכוכית שנוצרו בעבר ולמרכזיותו של ייצור הזכוכית באזורנו".
קפמן ידועה בעבודתה רבת-השנים בטכניקת המבער, שבאמצעותה היא מפסלת בריאליזם מדויק צמחים ובעלי חיים מקומיים – זרדים, פרחים, חרקים ועוד. בעזרת זכוכית מפוסלת היא יוצרת אוסף תצוגה מרשים של עולם הבוטניקה והאנטומולוגיה הישראליים, המזכיר באופיו אוספים מפורסמים כמו זה של משפחת בלאשקה (Blaschka) במוזיאון הטבע של הרווארד. אולם מעבר לאיכות הביצוע והדיוק האנטומי, אצל קפמן הווירטואוזיות הטכנית משמשת כאמצעי פיתוי הלוכד את תשומת הלב של הצופה כדי להעביר מסר נוסף, אקטואלי והיסטורי כאחד. לשם כך היא בוחרת בצמחים מסוימים הטעונים בנרטיב לאומי ושותלת טקסטים לצד העבודות.
התערוכה מתחילה בשתי ויטרינות המוצבות משמאל לכניסה לחלל ובהן שתי עבודות מזכוכית עכשווית: מעגל צמחים שכותרתו "דם המכבים-אדום" ומעגל חרקים שכותרתו "צרעות מזרחיות". צמח דם המכבים הפך לדימוי ישראלי מוכר של שכול ולסמל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואילו הצרעות, חרקים קדומים המוזכרים בספרו של ס' יזהר "מקדמות" ובמקרא (יהושע כד, יב) נושאות משמעויות מנוגדות הקשורות בגירוש וכיבוש.
בתוך הוויטרינות של תצוגת הקבע בחרה ג'קסון טל להציב את העבודה "מעגל השיטה" לצד הממצא הראשון שפותח את האוסף – גושי זכוכית גולמיים גדולים שנמצאו בחפירות באתרים שונים בארץ. עבודה זו עשויה מגושי זכוכית ביזנטית עתיקים שחקרה קפמן, ולכן ברקע העבודה, בגב הוויטרינה, בחרה ג'קסון טל להציג טקסט של שיר מהמאה ה-3 לספירה המתאר את מלאכת הזכוכית בידי האמן אז וכיום כמעשה אלוהי. את גושי הזכוכית מתחה ומשכה קפמן לצורות של ענפים מסתעפים דקיקים, הנראים כבוקעים מתוך הגושים הגולמיים. הזכוכית עצמה בגוון תכלכל קר, וחלק מהחלקים ירקרקים במקצת. במתיחת החומר לצורת הענף נמתח גם הפיגמנט עד להשגת שקיפות מוחלטת בקצות הזרדים הדקיקים. איכות נוספת בולטת ויפה היא חלקי אבן מדופן הכבשן שנדבקו לגושי הזכוכית הגולמיים. קפמן מאמצת איכויות אלה בחלק מעבודותיה תוך ניסיון לעבדן בהתכה ובמתיחה. ברור כי קיים קושי טכני בכך, שכן חומר האבן אינו מותך בפלסטיות כזכוכית. התוצר הסופי – דימוי הצמח הבוקע מן האבן – משקף בבהירות את החיבור העל-זמני בין תקופות, מקום וחומר ומקבל תנועה ועיבוד חדש כעבור מאות שנים.
טכניקת המבער מתבצעת בקצות הדברים: קצה האש הבוערת, קצה מוט הזכוכית, קצות העבודה ואף קצות האצבעות. הדיוק והקפדנות באלמנטים ביצירותיה של קפמן מזמינים את הצופה להתבונן באור אחר באובייקטים הקדומים שבאוסף הקבע: בחרוזים הקטנים המפוסלים, בתכשיטים, בעיטורים ובקישוטים, בפיסולי דמויות אדם, חיות וצמחים ובאורנמנטיקה. עולם שלם בקנה מידה קטן המפוסל ונמתח ברגישות עדינה של קצוות.
האוסף הארכיאולוגי כולל לא רק עבודות מבער, אלא גם עבודות ניפוח, טכניקה עתיקה יותר, שעבודותיה הקדומות ביותר התגלו ברובע היהודי בירושלים ומוצגות גם הן בתערוכה. אפשר לראות כיצד קפמן מתמסרת לאוסף ומגיבה אליו כשהיא משלבת בתערוכה אלמנטים שנעשו בניפוח, שלא כמו בעבודותיה הקודמות.
בלב התערוכה מוצגת העבודה "טיפולוגיה מקומית" – שילוב של זכוכית עתיקה וזכוכית חדשה המפוסלות למיני צמחים מקומיים. ההצבה מזכירה תצוגה בוטנית או ארכיאולוגית שבה הממצאים פרוסים ומקוטלגים, והעבודה עצמה מתאפיינת ברב-גוניות ובשפע היבטים: מנעד עשיר של צבעים המעצים את הגוונים הקיימים באוסף המוזיאלי ובטבע; שימוש בסוגי זכוכית שונים: זכוכית מודרנית, זכוכית חברון וזכוכית רומית עתיקה עם מגוון איכויות חומריות בין אטימות לשקיפות; ומיזוג בין טכניקות המבער והניפוח.
העבודה כוללת דימויים ריאליסטיים ומופשטים, ובכמה מהם אף משולבות שאריות מגלגולים קודמים של זכוכית ממוחזרת. כך, למשל, דימוי של לולאות מחטי אורן שזורות זו בזו שנעשו מכדורי זכוכית חברון ובתוכן הידית המקורית של הכדור שהיה. עוד בעבודה דימוי נאיבי רך ומופשט של רקפות ורדרדות בעבודת ניפוח שנראות כמו בלוני מסטיק על חוד מקל דקיק ירקרק, ולצידן רקפות אדומות זקופות, מופשטות בסגנון מודרני.
במרכז העבודה מונחת שלישיית ענפי קטלב: שניים מהם עשויים זכוכית עתיקה תכולה וירקרקה מנצנצת, והשלישי במרכז עשוי זכוכית עכשווית בגוון חום-אדום עמוק. פירותיו הכדוריים המפוסלים בניפוח נראים כקישוטים זעירים מלאי יופי, והעלים הקטנים סביבם לחוצים במלקחיים ומעניקים לצמח איכות של תנועה.
קפמן כאמור משלבת ביצירות טקסטים – צירופי מילים או משפטים קצרים – על גבי תוויות זעירות: פיסות נייר עדינות בגוון צהבהב מיושן שעליהן כיתוב דפוס עדין ודהוי במכונת כתיבה. הטקסטים משובצים בין חלקי העבודות ואינם בהכרח מקושרים ליצירה מסוימת. כך, למשל, מופיע הציטוט "ואם אודות זכוכית" מתוך חיבורו של תאופרסטוס על האבנים (ראשית המאה ה-3 לפנה"ס, בתרגום צ' גרוסמרק), או המשפט "מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם נשברו – יש להן תקנה" מן התלמוד הבבלי (סנהדרין צ"א ע"א). לצידם משולבים גם ציטוטים קצרים מהעיתונות הכתובה, כגון "משחקים באש", "זיכרון צרוב" ו"אם, אולי". בחלקם יש התייחסות ישירה לתהליכי העבודה בחומר ולמחשבות על אודותיו, ואחרים משמשים כמטפורות למציאות החברתית-פוליטית שבה העבודות נוצרות ומתקיימות. בהוצאתם מהקשרם המקורי, הטקסטים מזמינים את הצופה לפרשם מחדש מתוך המורכבות היום-יומית של חיינו.
בהמשך התצוגה מוצגת בוויטרינה גדולה היצירה "מעגל קוצים" שהיא מעין מקלעת שמש המורכבת מפיסולי ענפים ארוכים מזכוכית עתיקה שנמצאה באפולוניה. הענפים מסועפים ומשוננים ומסודרים במעגל עם קיטועים ומרווחים ביניהם – הצבה המרפררת לזר הקוצים המפורסם של ישו. משני צידי המעגל מונחים כלי זכוכית בודדים ועתיקים מהתקופה הביזנטית מעוטרים בסמלים נוצריים ששימשו ככל הנראה לנשיאת חומרים קדושים מירושלים כמו אדמה, אוויר, שמן, מים וכדומה.
הצבעוניות בוויטרינה יוצרת תצוגה עוצמתית: הרקע הכחלחל, הזכוכית בגון התכלת הקר והתאורה החמה מתחברים יחד לאפקט דרמטי המעצים תחושות של קיפאון, דממה וקור. בתוך חלל הגלריה הכהה מטילה תאורת הספוטים צל מרוכך המאיר את הזכוכית ומבליט את יופייה.
אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון, כותב במאמרו "זר ניצחון קטוע" (שיודפס בקטלוג התערוכה) על עבודתה של קפמן במציאות הישראלית: "כאשר מדינת ישראל מיטלטלת בין מלחמה שלא נגמרת, חטופים והרוגים, ובין רצון לשגרה, לשפיות ולחיים – יש לזר הקטוע הזה משמעות מיוחדת. הוא מגלם בין כמיהה להמשכיות ולניצחון החיים והאמנות, לבין שבריריות, זיכרון וצער עמוק על הנופלים ועל הסבל שאופף תקופת מלחמה זו."
את התערוכה סוגרות שתי יצירות בוויטרינות האחרונות: האחת מציגה שיבולי חיטה וגזר קיפח בשלב הקמילה שלהם, והאחרת – פרח אדום מנופץ לרסיסים רבים. היצירה הראשונה מתארת את צמחי הנוף והשדה המקומיים, שטופחו באזור במשך מאות שנים כגידולי מזון ונוי, אך בה בעת מרמזת על מרחבי מחיה נטושים ומופקרים ובכך מותחת ביקורת עלינו כחברה.
הפרח הצבעוני המנופץ מתקשר מיד למציאות ולצירוף המילים "דרום אדום", שאותו גם מזכירה קפמן בשיח האמן. הצירוף הזה, שנצרב בתודעה הלאומית הישראלית מאז שבעה באוקטובר, מקבל משמעות חדשה. קפמן מצליחה לבטא באמצעות תכונות החומר והדימוי את הצער והשבר לצד היופי האין-סופי שהזכוכית מפגישה בתוכה.
המפגש בין חומר עתיק לעכשווי מעורר דיון מעניין על יחסי זמן, זיכרון וחומריות בתרבות הישראלית. בעידן שבו ההיסטוריה והזהות נבחנות מחדש, עבודותיה של קפמן מציעות חשיבה על מחזוריות, המשכיות ושבריריות של הטבע והחברה. המחקר והשיח בין ארכיאולוגיה לאמנות מדגישים את חשיבות ההקשר המקומי ומרחיבים את גבולות היצירה מעבר למסורת. התערוכה מציבה את האמן כמתווך בין עבר להווה, בין חומר לסיפור ובין יופי לפוליטיקה וחושפת אמנות שהיא גם מעבדת לימוד פורצת דרך בשדה אמנות הזכוכית בישראל.
דפנה קפמן,"מקומיות שבירה", מוזיאון ישראל, ירושלים
אוצרת: ד"ר רות ג'קסון טל
נעילה: מאי 2026
צילומי הצבה: הביתן לזכוכית עתיקה ע״ש אליהו דובקין, האגף לארכאולוגיה ע״ש שמואל וסיידי ברונפמן, באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
