ארבע אמניות פלסטיניות בראשית דרכן המקצועית הציגו לאחרונה בתערוכה המסכמת של תוכנית הרזידנסי של המוזיאון לאמנות אום אל-פחם ומפעל הפיס. רבאב אבו סעדה, לנא ביאדסה, ית'רב ח'אטיב ובילסאן כרים יצרו עבודות בטכניקות וחומרים שונים ובשילוב קהילות מקומיות בנושא הקרוב לליבן ורלוונטי לחייהן כנשים בחברה הערבית בישראל. ארבע האמניות נבחרו באמצעות קול קורא שהוציא המוזיאון ושני אוצרי התערוכה – טלי קיים ופאדי פאר. קיים היא אוצרת עצמאית הפעילה זה שנים בסצנה המקומית, ופאר הוא יועץ אסטרטגי במקצועו, בוגר התכנית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר.
הגלריה לאמנות אום אל-פחם הוקמה ב-1996 כדי לקדם אמנים ערבים ופועלת מאז לדיאלוג ושותפות בין אמנים יהודים לערבים. ב-2024 קיבלה הגלריה הכרה כמוזיאון ובימים אלה היא עוברת שיפוץ נרחב שיהפוך אותה למוזיאון הערבי הראשון בישראל. המוזיאון ייפתח בהדרגה לציבור בספטמבר הקרוב, והתערוכה המסכמת של הרזידנסי היא התערוכה האחרונה שהוצגה במבנה הקודם לפני השיפוץ, עובדה שהשפיעה על התכנים ועל אופי התצוגה שלה.
המוזיאון הוא שיצר גם את החיבור בין קיים לפאר, והשניים הוציאו את הקול הקורא בדצמבר 2024, ומפברואר 2025 ליוו את האמניות במפגשים אחת לשבועיים עד לאירוע שיא – הפנינג שהתקיים בגלריה בסוף אפריל, אז הגיעו האמניות למוזיאון להקים את הפרויקטים שלהן בשיתוף בנות הקהילה השונות שאיתן עבדו לאורך החודשים שקדמו לכך.
"התייחסנו לפרויקט כאל סוג של חממה", אומרים קיים ופאר. "הרעיון היה לבנות תהליך שמקרב את היוצרות לתוצר הסופי, אבל גם מעניק להן את הכלים לפתח את המהלך האמנותי שלהן. זה דרש מהן לא מעט דמיון, כי לא מדובר בתהליך רגיל שבמסגרתו הן עובדות בסטודיו ומגיעות לחלל התצוגה עם תוצרים, אלא כזה שבו חלל התצוגה הפך להיות בעצמו סוג של סטודיו. המוזיאון והתערוכה מקיימים בתוכם תהליכי בנייה והקמה, והשיפוץ אפשר לאמניות להתנהל בצורה חופשית ולעשות שימוש בחומרים בתוך חלל התערוכה בדרכים שלא נוסו במוזיאון קודם לכן".
האמניות הן כולן בוגרות של אקדמיות ישראליות וכולן פעילות בסצנה – כל אחת בדרכה. אחת השאיפות של תוכנית הרזידנסי היתה גם לנסות ולפתוח את גודל היריעה של כל אחת מהן ולאפשר להן לעבוד בחומרים חדשים שהן לא עובדות איתן בדרך כלל. "אפשר להסתכל על זה גם ביחס לתנועה ההיסטורית של אמנות פלסטינית", אומר פאר. "אם מתבוננים באמנים שנחשבים לדור המייסדים של האמנות הפלסטינית – אלה שעבדו בשנות האינתיפאדה הראשונה, כמו סולימאן מנסור או נביל ענאני – גם הם החליטו, כל אחד מהסיבות שלו, שהם עוזבים את הכלים שלמדו באקדמיות ועוברים לעבוד בחומרים של האזור שבו הם חיים – עור, אדמה, חומר. גם העבודות שמוצגות במסגרת הפרויקט הנוכחי לא מבקשות להמשיך את מה שלמדו האמניות באקדמיות, אלא נוצרו כתגובה ללימודים. רובן פנו לחומרים שונים מאלה שעבדו איתם עד כה, וגם לרעיונות אחרים מאלה שעסקו בהם במהלך הלימודים".
רבאב אבו סעדה, ילידת 2000, היא בוגרת המדרשה לאמנות, שחיה ויוצרת במג'דל שאמס. בפרויקט שלה היא עסקה בחיפוש אחר אור פנימי והחלמה באמצעות תל אדמה נמוך המוצב על רצפת חלל התצוגה. התל מעוצב כשטיח שהוטבעו עליו סמלי אורנמנטיקה המזוהה עם קראפט פלסטיני. "ההחלטה להשתתף ברזידנסי נבעה מהרצון לצלול לתוך תהליך אמנותי שמבוסס על הקשבה – לאדמה, לזיכרון, לגוף ולקול הקהילתי הנשי", מספרת אבו סעדה. "המרחב של המוזיאון עם השכבות התרבותיות והפוליטיות שהוא נושא – היה עבורי קרקע פוריה לחקירה עמוקה, לא רק של חומרים אלא גם של זיכרונות שקטים.
"המטרה שלי הייתה לייצר מהלך טקסי: תהליך גופני ונפשי דרך פעולה של הדפס על אדמה מעורבת בחול ורגש. בחרתי להשתמש בניפוי – פעולה עתיקה, מחזורית, גופנית – כסמל. דרך הניפוי ביקשתי לברור מה נשאר ומה נשטף. זה לא היה רק סינון חומרי, אלא פעולה של זכירה נשית, של הבחנה בין כאב לשחרור, בין הד לכוונה. הדפסתי בעזרת תבניות עץ שעליהן סמלים תרבותיים-פלסטיניים – וכך ביקשתי ליצור רגע של זכירה, ריפוי, וחיבור בין עבר מושתק להווה מתעורר.
"אחד האתגרים המרכזיים היה להנכיח משהו מאוד פנימי, כמעט מקודש מבחינתי, בתוך מרחב ציבורי. איך שומרים על פגיעוּת, על אינטימיות, על שקט – כשנכנסים לתוך קירות של מוסד? גם העבודה עם חומרים חיים – אדמה, חול ורטיבות דרשה ממני להיות בנוכחות מתמדת. להניח לרצון לשלוט בתוצאה, ולהיות בגמישות עם מה שקורה. זה היה תהליך של הקשבה עמוקה – לא רק למה שאני עושה, אלא למה שהחומר מספר חזרה".
"אדמה היא חומר נוכח באמנות פלסטינית גם כרעיון", מוסיפה קיים. "במקרה של רבאב היה מהלך שקשור בצמצום וגם השתלב עם התמריץ שלה לדבר על הזהות שלה דרך המקום".
"מעבר לעבודה הפיזית, הרזידנסי אפשר לי להבין שוב עד כמה האמנות עבורי היא שפה של תודעה", מוסיפה אבו סעדה. "היא לא תוצר – היא הקשבה. היא מרחב שמתקיים בין אדמה, גוף, זיכרון נשי והווה טעון. התהליך העמיק אצלי את האמונה בכוח של פעולה פשוטה – כמו ניפוי – לשאת בתוכה שינוי עמוק. דרך הניפוי למדתי לא רק לסנן חומר אלא לסנן את עצמי. לברור את הקולות שאני בוחרת להחזיק, את הכאב שכדאי לשחרר ואת המקומות שעדיין מבקשים מגע. המקום הזה – שבו הזיכרון נוגע באדמה והאמנות פוגשת את הקהילה – הוא זה שאני לוקחת איתי הלאה".
לנא ביאדסה, ילידת 1997, היא בוגרת תואר ראשון מהמדרשה לאמנות ותואר שני מסמינר הקיבוצים, חיה ויוצרת בבאקה אל-גרבייה. המיצב שיצרה – שלוש שמלות שרקמה יחד עם קבוצת נשים מאום אל-פחם במסגרת שיחות על זיכרון ומסורת – עוסק בטראומה בין-דורית נשית בעקבות הנכבה. בעבודתה היא שואבת השראה משמלת הכלה המסורתית בג'ת ובבאקה אל-גרבייה. שלוש השמלות תלויות במרכז החלל מהתקרה לפי גודלן: הגדולה ביותר מאחור, לפניה שמלה בינונית ובחזית שמלה קטנה. כל שמלה רקומה באותה הרקמה, והן מחוברות זו לזו בחוטים אדומים – פעולה סמלית המסמנת את ההעברה של כאב, זיכרון ומסורת בין הדורות. חלק מהחוטים נותרים פרומים, וקבוצה שלהם נקלעה לצמה ארוכה המשתלשלת במורד מדרגות הכניסה למוזיאון וכל הדרך אל הרחוב כמסמלת את הנוכחות של הטראומה בכל מרחב ואת הזליגה שלה אל כל חוויית חיים.
כאמור, את השמלות תפרה ביאדסה עם קבוצת נשים, כמה מהן בנות משפחה ואחרות אמניות שלמדו איתה. "היא לא גייסה קהילה של אסיסטנטים", מסבירה קיים. "מתחילת התהליך היה ברור שזו יצירה משותפת לכולן. לכן, גם בעבודה שלה וגם בעבודות של שאר האמניות מופיעים בגוף הטקסט גם שמות חברי וחברות הקהילה שעבדו איתן.
"לנא במקור רצתה לעבוד בתפירה, לעסוק במסורת של בתי מלאכה בחברה הפלסטינית טרם קום המדינה, ולהבין איך כל זה מתחבר למשכית ולמפעל של החברה שפעל בסמוך לאום אל-פחם ולניכוס של המסורת של בתי אופנה בישראל", מסבירה קיים. "אבל כמי שלמדה תרפיה באמנות, היא החליטה להתחבר למהלך בין-דורי. מבחינתה, האסון של הכיבוש בא לידי ביטוי בין השאר בלבוש שאפיין נשים פלחיות בשדה בפלסטין עוד לפני קום המדינה – מה שלא קורה היום יותר. לבוש עם רקמה מסורתית, לא כזו של בתי אופנה אלא כזו של יום-יום".
"אם בעבר שמלות של נשים בנצרת היו אמורות להעיד על מצבן הכלכלי, השמלות הרקומות של הנשים מאזור המשולש היו פרקטיות לחלוטין ושימשו אותן לעבודה בשדה", אומר פאר. "זה גם מצביע על הדרך שבה מתייחסים במקומות השונים לאמנות אל מול קראפט. בערים השמלות נחשבות לאוצר משפחתי שמשמרים אותו, לעומת השמלה הפלאחית שנפטרים ממנה. אלה שמלות שהיו מזוהות עם אוכלוסייה במצב סוציו-אקונומי מאוד נמוך ולכן גם המשפחות שהיו כאלה בבעלותן לא שמרו אותן".
ית'רב ח'אטיב, ילידת 1971, בוגרת תואר ראשון ושני במכללת אורנים, חיה ויוצרת בכפר כנא. היא אמנם מבוגרת משלוש האמניות האחרות (ובעצמה אם לחמישה ילדים), אבל נמצאת גם היא בתחילת דרכה המקצועית. בפברואר האחרון הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה המקרר, שבה יצרה תחריטים, קרמיקה, מיצבים ורדי-מייד.
"המטרה שלי כאמנית חדשה בשדה האמנות היא להשתתף בכל תוכנית אפשרית כדי להתקדם", היא מספרת. "מעבר לזה, הרצון להשתתף ברזידנסי נשען על שתי סיבות: הראשונה היא התנסות במדיום חדש באמנות שבו האמן יוצר עם הקהל שיתוף פעולה ביצירה עצמה. זה לא קל, כי זה דורש מבחינתי לשלב יותר מנקודת מבט אחת ביצירה מבלי שהצופה יחמיץ את הרעיון המרכזי.
"הסיבה שנייה היא שכאמנית מעסיק אותי מעמד האישה הערבייה במדינה. רזידנסי שמשתף את הקהל מזמין הרבה רעיונות, ובפורמט כזה אפשר להשמיע קולות שונים של נשים שמתמודדות עם קשיים שונים במדינה. מסיבה זו בחרתי את הנושא שחקרתי".
ח'אטיב מתייחסת בפרויקט שלה לחשדנות שהיא חשה שמופנית כלפיה כאישה ערבייה במרחב הציבורי בישראל ויצרה לראשונה אמנות רחוב בדמות ציורי קיר יחד עם קבוצת נשים מאום אל-פחם, ובסיועה של אמנית הרחוב ארי. ח'אטיב בחרה כמה נקודות במפה בין יפו לאום אל-פחם, ויחד עם נשות הקבוצה ציירה על קירות ביפו, בקריית המלאכה בתל אביב, ברחובות אום אל-פחם ועל קירות המוזיאון. כשניסו לצייר בפרדס חנה, המשטרה המקומית ביקשה מהן להפסיק ולהסיר את מה שיצרו. בציורים מופיעים בקומפוזיציות שונות סמלים שמבטאים את התחושות שהיא חשה במרחב הציבורי: חתול שחור עם פרווה סומרת, ילדה שנראית כמו בובה תלויה על חוט ודמות חצויה – חצייה עם חיג'אב וחצייה עם שיער חשוף.
"ית'רב עבדה בפרקטיקה של אמנות רחוב כדי להנכיח את האמנות שלה במקום שממנו מגיעה הטראומה", מסביר פאר. "נכון שאמניות פלסטיניות מדברות לא פעם על החוויה שלהן ברחוב, אבל לרוב זה במסגרת פרויקטים שמוצגים בגלריות. הרעיון היה להוציא את החוויה לרחוב עצמו, לעשות ריקליימינג למרחב הציבורי. התלבטנו גם אם לקבל רשות לעשות ציורי קיר והחלטנו שלא, ולכן אנחנו קוראים לזה אמנות רחוב ולא ציורי קיר. ציור הקיר היחיד הוא זה שבגלריה".
"התהליך עצמו אפשר לי לראות את הנושא מנקודת מבט של אחרות", מספרת ח'אטיב. "הדבר העיקרי היה לחיות את הרגע עצמו, ששיאו היה הרגע שבו הוזמנה משטרה כשציירנו בפרדס חנה – מה שגרם מיד לתחושת חוסר ביטחון. גם בהדבקת מדבקות עם דימויים של האלמנטים מתוך הציורים ב־17 תחנות על הכביש בין תל אביב לאום אל-פחם – מהלך שנוסף אחרי ציורי הקיר – חשתי לא פעם חוסר ביטחון".
בילסאן כרים, ילידת 1996, היא בוגרת תואר ראשון באמנות וארכיאולוגיה מאוניברסיטת חיפה, שחיה ויוצרת בחיפה. היא עסקה בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית דרך שיח ועבודה עם משפחותיהם של קורבנות, לצד סדנה עם תלמידים ליצירת מסרי שלום בטכניקת עיסת נייר. "היא היחידה שהמשיכה לעבוד בטכניקה שאיתה עבדה לפני כן", מסביר פאר, "והיא גם היחידה שהשמות של חברי וחברות הקהילה בפרויקט שלה מופיעים בשמות בדויים, מתוקף העובדה שמדובר באנשים שחוו מקרי אלימות. מכיוון שהיא רצתה להמשיך ולעבוד בחומר שאותו היא מכירה מקרוב, החלטנו לחבר אותה עם בית ספר באום אל-פחם, שאת תלמידיו גם הזמינה לסטודיו שלה בחיפה והם עבדו יחד בעיסת הנייר".
ההתנסות יוצאת הדופן הזו, מספרים האוצרים, הייתה חוויה חדשה לכל הצדדים המעורבים – האוצרים, המוזיאון, האמניות והקהילה שהצטרפה. "זה דרש הרבה אמון מכולם", אומר פאר. "מהמוזיאון שאפשר לנו כאוצרים לצייר על קירות ולכתוב טקסטים בכתב יד תוך כדי; מהאמניות שהביאו איתן לתוך היצירה מורות וגננות שעבדו במוזיאון, קיבלו קרדיט והגיעו לפתיחה, ועוד דוגמאות רבות. זה מהלך שבנוי ומבוסס על קהילה ועל קהילתיות. זה השתקף גם בבחירה של הקבוצות וגם בדרך שבה פנו האמניות לקבוצות והסבירו להן שהן רוצות לעשות איתן אמנות. זה פותח דיון למקום של החשיבות של האמנות בחברה".
על התהליך מספרת מנקודת המבט שלה האמנית רבאב אבו סעדה: "הרגשתי שהאוצרים ליוו אותי בצורה רכה ומכילה שאפשרה לי להביא את עצמי במלואי – עם השפה הוויזואלית, הפיזית והרגשית שלי, בלי פילטרים או עיצוב מבחוץ. הדינמיקה הקבוצתית הייתה עשירה. כל אחת ואחד הגיעו עם מטען אישי, גיאוגרפי ויצירתי שונה, אבל מצאתי נקודות חיבור דווקא דרך השוני. השיחות, המפגשים והפעולות המשותפות יצרו תחושת קהילה קטנה, שבה כל קול קיבל מקום – גם אם זמני, גם אם שברירי".
קיים מספרת שמנקודת המבט שלה הייתה מורכבות גם בשל העובדה שמדובר בצוות מעורב, אבל כזה שבו היא האאוטסיידרית. "גם האמניות וגם הקהילות היו מורכבות כולן מנשים פלסטיניות. זה הוביל אותי לחשוב על האינפוט שלי בתוך כל הדבר הזה, ועל העובדה שזה לא תמיד מתקבל – וזה בסדר. המורשת האמנותית שפאדי מביא איתו שונה מזו שאני מביאה איתי, ולכן היה לנו חשוב למשל להעביר מצגות שמבוססות על שתיהן באופן שווה.
למשל לכולם היה ברור שאנחנו מדברים בעברית, כולן יוצאות אקדמיות ישראליות, אבל איך הדבר הזה מעצב את ההיררכיה בחדר בין אוצר לאמן? בין אמן לבין אוצר פלסטיני ישראלי לאוצר יהודי ישראלי מול קבוצה של אמניות פלסטיניות? ואיך זה כל זה משפיע על התפיסה של המהלך? חשוב שכאוצרים מקומיים נידרש לחוויה הזו".
פאר, שעובד במקביל גם במוזיאון תל אביב כיועץ אסטרטגי ומוביל פרויקט חברה ערבית במוזיאון, מספר שמאז שבעה באוקטובר יש חוסר אמון גדול בקרב השכבות הצעירות של האמנים הפלסטינים בישראל. "יש נטייה לחוסר שיתוף פעולה עם מוסדות שנתמכים על ידי הממסד הישראלי, ודווקא בגלל זה המהלך הזה היה חשוב עוד יותר – כי הייתה בו מוכנות של כל הצדדים להיפגש, לשתף, להקשיב וליצור יחד".
תערוכת סיום תוכנית הרזידנסי של המוזיאון לאמנות אום אל-פחם ומפעל הפיס, מוזיאון אום אל-פחם לאמנות
משתתפות: רבאב אבו סעדה, לנא ביאדסה, ית'רב ח'אטיב, בילסאן כרים
אוצרים: טלי קיים, פאדי פאר
התערוכה הוצגה במוזיאון אום אל-פחם במהלך חודש יולי 2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
