על רקע הלובן הבוהק של הכיפות המושלגות הסובבות את סולט לייק סיטי ביוטה אירחה גלריית אליזבת' די שאו (Elizabeth Dee Shaw Gallery) את התערוכה: "קביעות האדמה: פיסול קרמי עכשווי" ("The Permanence of Earth: Contemporary Ceramic Sculpture"). זאת הייתה חוויה חזותית מרהיבה, שבה היופי והעוצמה של הטבע שימשו רקע ליצירות אמנות מרתקות המפנות זרקור למהות הקיום האנושי בעידן של שינוי בלתי פוסק ותזזיתיות. קירותיה הלבנים של הגלריה לא רק שימשו רקע מושלם, אלא גם הדגישו את עוצמתה של אחת התערוכות המשובחות והמדויקות ביותר שביקרתי בהן במהלך הכנס ה-59 של המועצה הלאומית לחינוך באמנויות הקרמיקה (NCECA -National Council on Education for the Ceramic Arts) שהציע תערוכות רבות ברחבי העיר ומחוצה לה.
התערוכה מעמתת בין קביעותו של החומר הקרמי לעולמנו המשתנה תדיר ופורשת מבט רב-קולי על הקרמיקה כמרחב ביטוי עכשווי, אישי, חברתי ופוליטי. בתערוכה מבחר עבודות של עשרה אמנים אמריקאים עכשוויים החוקרים את המתח שבין קביעות לשינוי – הן במובן החומרי של הקרמיקה והן בהקשרים החברתיים והתרבותיים שבהם היא נטועה. דיאלוגים מרתקים ממלאים את חלל התערוכה ומסייעים בהבנת הקשר בין החומר, הטבע וההוויה האנושית באמצעות מכלול התייחסויות להיסטוריות אישיות וקולקטיביות. באמצעות מגוון גישות חומריות וצורניות נחקרים נושאים של זהות, הגירה, זיכרון ויחסי אדם-טבע.
בחומר טמונה אמביוולנטיות מהותית. הוא משמש מטאפורה לעמידות וקביעות ובה בעת משקף את שבריריות ופגיעות האדם, הסביבה והחברה. המטאפורה הכפולה הזאת לחוויה האנושית ולמציאות החברתית בת זמננו משמשת עוגן רעיוני לעבודות המגוונות בתערוכה ומזמינה את הצופה להתבונן בחומר מנקודות מבט שונות כמעין עדות לתהליכים אישיים, פוליטיים ותרבותיים.
כותרת התערוכה מעוררת את השאלה אם קביעות האדמה היא אינה אלא מיתוס בעולם שמצוי בתנועה מתמדת, והעבודות בה מאתגרות את הרעיון הזה ומבקשות להציג את החומר גם מהזווית של מְסַפֵּר סיפורים אישיים וקולקטיביים על שבר, על איחוי ועל המשכיות.
בפתח התערוכה מקדם את פני הבאים מיצב מעורר סקרנות של האמן יוג'ין אופורי אגיי (Eugene Ofori Agyei) אופורי אגיי, שנולד בגאנה והיגר לארצות הברית ב-2020, הוא כוכב עולה בשמי הקרמיקה האמריקאית, ועבודותיו הוצגו ברבות מתערוכות הכנס. המיצב, המתפרש בין הקיר לרצפת הגלריה, חוסם מעט את הכניסה למרחב התערוכה כמו מנסה לרמוז למבקרים להאט את הקצב ולהתבונן בעבודה בתשומת לב. מתוך אובייקט מרכזי על הקיר נמתחים חוטים דמיוניים ועליהם מקבץ של יצורים קטנים תלויים על הקיר ופרוסים על רצפת הגלריה כמניפה. גודלם הזעיר של האובייקטים מבקש התבוננות בוחנת ומפענחת, והמניפה יוצרת תחושת תנועה והתפשטות, כסמל למסעות הגירה, חוויות עקירה, חיפושי זהות ותחושת שייכות; נדמה שהמאבקים הקולקטיביים של בני האדם מתאגדים ומקיימים מרחב משותף כבר מהמבט הראשון בחלל התערוכה.
העין נעה מן הרצפה לקירות ונחשפת לעבודות הקיר המרשימות של קורטני מאטיסון (Courtney Mattison), בין העבודות הבולטות והמשמעותיות ביותר בתערוכה. זוהי סדרת עבודות קיר גדולות ממדים, מרהיבות ומהפנטות כפואטיקה תלת-ממדית. האמנית משחזרת מערכת אקולוגית תת-ימית עשויה מאות רכיבים קרמיים זעירים הנעים בין המדויק למדומיין.
בעבודת יד עמלנית מתהווים נופים תת-ימיים מרובי פרטים, טקסטורות וצבעים. העבודות עוסקות במצבן העגום של שוניות האלמוגים הגוססות עקב ההתחממות הגלובלית. האיום האקולוגי המרחף מעל שוניות האלמוגים מזמין את הצופה להרהר על עתיד הסביבה והחיים הימיים ההולכים ומשתנים בקצב אימתני. מאטיסון בוראת מיקרוקוסמוס פיסולי המשקף את יופיו ואת פגיעותו של הטבע; היא מדמה את תהליכי החיים והמוות באוקיינוס באמצעות צבעוניות משתנה: מגוונים עזים של שוניות חיות ועד לבן צורב דמוי טיפות/דמעות נוטפות המסמל את תהליך הלבנת האלמוגים. השימוש בחומר הקרמי, שהוא בעל מטען פיזי, היסטורי ותרבותי, מעצים את הפער בין נצחיותו של החומר במצבו הצרוף לבין שבריריותו של האורגניזם הימי שהוא מתאר. היצירה שלה היא מעין אקטיביזם שקט – קריאה למודעות סביבתית באמצעות חוויה אסתטית. היא מבקשת לעורר אמפתיה והזדהות כלפי מערכות אקולוגיות בסכנת הכחדה ולהעלות את נושא שינוי האקלים לדיון ציבורי. באמצעות שפה פיסולית טעונה היא קוראת לנו להתבונן מחדש ביחסינו עם הסביבה ולא לראות בה רק משאב אלא מערכת חיה ונושמת של יחסים הדורשת מאיתנו הבנה, חמלה ונקיטת עמדה.
Jessica L Sanders, "Tiny Square Shape no.5", Porcelain, Stoneware, wire, 51*104*13 cm. Photo: Yael Novak
סדרת עבודות קיר נוספות ראויות לציון הן של ג'סיקה ל' סנדרס (Jessica L Sanders), האמנית מציגה על קירות הגלריה סדרה של שמיכות טלאים עשויות מאלפי יחידות זעירות של משטחי חומר המחוברות ביניהן בחוטי מתכת. השמיכות גמישות, מתקפלות, רכות למראה אך לא למגע. כך הופך החומר הקרמי – המזוהה בדרך כלל עם קביעות וקשיחות – למשטח רך, כמעט נוזלי, בעל איכות ומרקם טקסטיליים מפתיעים. המפגש בין הצבע, הקו והקונסטרוקציה מזמין את הצופה להתקרב ולעקוב אחרי הדפוסים המשתנים הפורצים את גבולות השפה החומרית המוכרת. תנועה, חזרתיות, שבריריות וטרנספורמציה באות לידי ביטוי בגוף חומרי בלתי צפוי המשתנה עם הזמן והמרחב שבו הוא מוצב, כזה המאתגר את רעיון הנצחיות שלו. היצירה של סנדרס נטועה בזיכרון אישי ובמורשת תרבותית: היא בת למשפחה של תופרות ואומני טקסטיל, והעבודה הידנית שלה מהדהדת את שמיכות הטלאים המסורתיות. פורצלן עדין, טרקוטה גולמית ואבנים צבעוניות תופסים את מקומם של חוטים ובדים, והיא בונה באמצעותם קוד צורני חדש. בעידן של צריכה מהירה וניכור חומרי, השמיכות הופכות למחווה של קשב, הן תובעות מאתנו מבט איטי המאפשר לנו לפרום ולפענח את הסיפור הנארג בין שכבותיו.
בהמשך התערוכה משכו את תשומת ליבי יצירותיו קטנות הממדים והמרתקות של מאט מיטרוס (Matt Mitros) שיש בהן חיבור מעניין בין צורות אורגניות לאסתטיקה תעשייתית. עבודותיו מתמקדות באסמבלאז'ים השואבים השראה מצורות טבעיות ומתעשייה מודרנית גם יחד תוך יצירת מתח חזותי בין טבע לטכנולוגיה. הוא מרבה לשלב בין טקסטורות גולמיות ומחוספסות בעבודת יד לבין אלמנטים נקיים הנעשים ביציקה ובהדפסה תלת-ממדית ובכך יוצר תחושות מנוגדות הנעות בין התפרקות לדיוק טכנולוגי. היד נמשכת לגעת בטיפות זיגוג נוטפות מתוך האובייקט. הן נראות כמתאמצות לנזול אף שקפאו באמצע התהליך. החומר כמו נעצר ברגע טעון, בין זרימה להתגבשות, בין תנועה לקיפאון כעדות לזמן שהתעכב, לפעולה שלא הושלמה.
נטליה ארבלאז (Natalia Arbelaez) מגדירה את עצמה כמספרת סיפורים אמריקאית ממוצא קולומביאני – זהות היברידית המשמשת בסיס רעיוני לקבוצת פסלי טרקוטה המהדהדים סמלים מיתיים וסיפורים על הגירה וחציית גבולות. זוהי מיתולוגיה אישית שנבנתה מתוך חוויית חיים בגבול מקסיקו–ארה"ב. הדמויות מזמנות עיסוק בביוגרפיה האמנותית והקולקטיבית של אמני דור שני למהגרים תוך התייחסות להיסטוריה הקולוניאלית ומדגישות את התהום שבין התרבויות ואת כוחן של זהויות היברידיות על פי הגדרתה של האמנית את עצמה.
לידיה תומפסון (Lydia Thompson) בוחנת את רעיון הבית כזיכרון מופשט בסדרת עבודות המדמות מבנים ארעיים נטושים. צורות חלולות שבהן הבית הוא מקום מדומיין, חמקמק, אולי גם פצע פתוח, מעלות שאלות על בית ושייכות ומעוררות תחושות של געגוע, של זרות ושל היעדר. המבנים עשויים חוליות שטוחות ברבדים שונים המדמים כפיסי עץ, ובכך האמנית מטשטשת את הגבול בין יציבות, ארעיות והתפרקות. המבנים נראים כשלדי בתים בתהליך בנייה או לחלופין בתהליך של קריסה. באמצעות המתח שבין תחושת קבע למבנה רעוע תומפסון חוקרת את רעיון הבית לא כחלל יציב, אלא כזירה של שבר, תנועה וכתיבה מחדש של זהות. הבית כאן הוא מרחב של זיכרון אישי וקולקטיבי ונועד לשקף את ההיסטוריות המורכבות של קהילות מגוונות ברחבי היבשת.
העיסוק בזיכרון חומרי והרס מבנים מעלה שאלות עמוקות בנוגע להיסטוריות של קהילות אתניות שנדחקו או נאלצו לנדוד. "החפצים שאני אוספת – שרידים של בתים, פסלונים קרמיים, אובייקטים נטושים – אינם רק חפצים אסתטיים או נוסטלגיים; הם עדויות אילמות לקהילות שלמות שנשכחו, הושתקו או נמחקו מהמרחב הציבורי. דרך פירוק ושחזור מחדש של חפצים אלה, אני מבקשת להעלות על פני השטח את החוויה של קיום אתני בשולי החברה: קיום שממשיך להתקיים דווקא דרך השבר, דרך ההתמדה, דרך שארית הזיכרון. העבודה משקפת תהליך של התבוננות ביקורתית אך גם מלאת חמלה באותן מסורות, נופים וזהויות שמסרבים להיעלם" (מתוך הטקסט שמלווה את עבודתה).
האובייקטים הפיסוליים של אֵרין פוּרימסקי (Erin Furimsky) רכים ונעימים למגע ולהתבוננות. צורתם נשענת על אובייקטים ביתיים המוכרים מחיי היום-יום, כמו ספות, כורסאות, כיסאות וכדומה, אך הם פורצים אל מעבר לגבולות המוכר של חפצים פונקציונליים. האובייקטים האלה הם פרשנות מופשטת ואישית של המוכר והאינטימי בעולמה של האמנית, ובאמצעותם היא מציפה סוגיות הנוגעות להרחבת גבולות הקרמיקה והאמנות הדקורטיבית לכיוון השיח הרגשי, הפמיניסטי והגופני. העיטורים הם אינם רק קישוט אלא משמשים לאמנית שפה טעונה לעיסוק בחפץ כסמל וכזיכרון.
בעידן של צריכה מהירה שבו חפצים מתפוררים ונשכחים במהירות, האמנית מציבה את האובייקט הקרמי כעדות פואטית לזיכרון פנימי ותחושתי. באמצעות נפחים רכים אך נפוחים, עטופים בדימויים דקורטיביים מוקפדים וצפופים, היא מעניקה לאובייקט נראות מפתה, אך בו בזמן גם מייצרת תחושת ניכור. ההיעדר של פרטים אנושיים ברורים, יחד עם עומס צורני חזותי, הופכים את החפץ למוכר אך בלתי נגיש. כך נוצר מתח בין קִרבה לריחוק המשקף את מקומו המורכב של החפץ בעידן של שכחה חומרית ורגשית.
במרכז החלל אני נמשכת לעבודותיה של לינדה לופז (Linda Lopez) המעניקות פרשנות אישית וייחודית מאוד לאובייקטים מחיי היום-יום. לצד עבודותיה של פורימסקי, שכנתה לחלל, נחשף פן אחר של היום-יומי המרכיב את חיינו; בעוד פורימסקי יוצרת אובייקטים בעלי פני שטח חלקים ונעימים למגע, לאובייקטים של לופז יש טקסטורות הבנויות מאלמנטים קטנים דמויי טיפות המשוות לאובייקט כולו מראה גבשושי מרתק. בעבודה עמלנית מוקפדת היא יוצרת על פני השטח משחקי אור וצל המעניקים לאובייקטים נפח רך שמזמין לגעת ולחקור, וגוני הפסטל הרכים ונגיעות הזהב מפיחים רוח חיים בחפצים הדוממים.
לופז מתנגדת לרעיון שהחפצים המקיפים את חיינו הם דוממים ומאמינה שלאובייקטים יש חיים ושפה משלהם. בטקסט התערוכה על קיר הגלריה היא מסבירה: "העבודה שלי מונעת מהרצון להחיות את הדומם – לחשוף את הנוכחות הסמויה, האישיות והתהודה הרגשית הטמונות בחפצים יום-יומיים. דרך צורה, מרקם ותנועה אני בוחנת כיצד דברים שנראים סטטיים יכולים לשאת בחובם חיוּת, פגיעוּת ואפילו הומור" .
זו תערוכה מרגשת שאינה מבקשת לנסח אמת אחת אלא להעלות לדיון מושגים של שבר ואיחוי, של עולמות פנימיים ושל זיכרונות אישיים וקולקטיביים. החומר שעומד במרכזה הוא שפה עשירה וגמישה הטעונה במנעד רחב של התבטאויות צורניות, מיתיות ופוליטיות. בין המופשט לפיגורטיבי מתהווה עדות עכשווית למורכבויות הקיום, ובדיאלוגים שבין האובייקטים לצופה נוצר מרחב הרהור שבו הקביעות של האדמה אינה מובנת מאליה.
The Permanence of Earth: Contemporary Ceramic Sculpture, Mary Elizabeth Dee Shaw Gallery, Weber State University Ogden, Utah
בהשתתפות:
Eugene Ofori Agyei, Natalia Arbelaez, Andrea Keys Connell, Salvador Jimenez-Flores, Courtney Mattison, Matt Mitros, Jessica Sanders, Lydia Thompson, Erin Furimsky, Linda Lopez.
יעל נובק – יוצרת ומעצבת, אחראית לקשרי חוץ בזירה הבין-לאומית בבית בנימיני וחברת הנהלה
