לאחרונה נפתחו ארבע תערוכות יחיד בגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון, באוצרותה של רחל ששפורטה. ששפורטה, שמונתה לתפקיד באוקטובר האחרון, משמשת גם כאוצרת של המוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון, וזהו מקבץ התערוכות הראשון שלה בגלריה במסגרת תפקידה החדש.
ארבע תערוכות היחיד עומדות לכאורה כל אחת בפני עצמה, אך יחד הן עוסקות במושג הארעיות על פי עקרונות התפיסה הבודהיסטית שלפיה, כפי שמופיע בטקסט התערוכה: "דבר אינו נותר לנצח – הכול חולף, משתנה, מתפוגג ונמצא בזרימה מתמדת. חומרים, מצבים, רגשות, מחשבות ואנשים – כולם מופיעים ונעלמים". כל אחד מהאמנים המציגים מבטא בחומר מהות תודעתית של מרחבים חמקמקים, מתח שנע בין נוכחות להיעלמות, בין דמיון למציאות, בין התפרקות להתחדשות, וממחיש את הזרימה המתמדת בין עולמות ואת הנזילות בין החומר הפיזי למטאפיזי.
בשיחה עימה מסבירה ששפורטה כי בתערוכה היא מפגישה בין שני "בתי מדרש" פנימיים שלה. האחד קשור לעברה כאוצרת במוזיאון יד ושם, שם עסקה לדבריה ב"רוע האנושי הבלתי נתפס", ואילו האחר קשור לעיסוקה הנוכחי כאוצרת במוזיאון הגיאולוגי, שם "החומר הוא נתון וללא כל שיפוטיות". בתערוכות מקיימת ששפורטה דיאלוג דומה עם החומר הפיזי שעובר כחוט השני בין מצבים רגשיים שונים, או כפי שהיא מתארת מתוך השיח שלה עם רן סלוין, אחד האמנים המציגים: "העבודות הן נופים מנטליים והזמנה להצצה פנימית". כל העבודות בתערוכה נוצרו במיוחד לצורך התערוכה תוך דיאלוג פורה וקרוב עימה שנמשך כחצי שנה.
הגלריה לאמנות עכשווית, שהוקמה בשנת 2019 ביוזמת עיריית רמת השרון ובמימונה, נבנתה סביב באר המים ההיסטורית בשדרות ויצמן ברמת השרון – באר שנחפרה ידנית ב-1927 לעומק של כ-45 מטרים וסיפקה מים ליישוב הצעיר. חלל הגלריה המרכזי רווי אור טבעי הנכנס דרך מחיצות הזכוכית לאורך צידו המזרחי. המחיצות הללו, המפרידות בינו לבין החצר הפנימית, מטשטשות את הגבולות בין פנים וחוץ ויוצרות תחושה של מרחב גדול וזליגה של החוץ פנימה.
שלושה חדרי תצוגה נפרשים בזה אחר זה, ואף שהראשון שבהם הוא שמכיל את הבאר העתיקה, הכניסה לחלל מתחילה בפועל במבואה המרכזית שבה מוצגת "שוקת שבורה", עבודתה המהפנטת של נעה רז מלמד. רז מלמד יצרה מיצב המותאם למרחב המוזיאון ופיזרה לאורך החלל מעין איי שברים ענקיים של חלקי אספלט מעובדים חלקית. כל שבר כזה הוא פיסה מכביש שפורק באזור עמק יזרעאל ויחד הם שוקלים טונות. רז מלמד, שהביוגרפיה האישית שלה שזורה באזור הצפוני הזה של הארץ, חוקרת את השתנותו של האתוס הציוני – עבודה חקלאית ובניית הארץ. שברי הכביש בעבודה מונומנטליים ובעלי נוכחות אדירה ומזכירים את שברי הענק של מבנה הפנתיאון באקרופוליס. הם מנכיחים התפוררות של עולם ערכים שסימל התחדשות ותקומה והופכים לשרידים ארכיאולוגיים בעצמם; לפיסת עבר.
העיבוד של כל שבר הוא ייחודי – בכל אחד מהם חצבה רז מלמד בפני השטח דימוי של שקתות מים בתצורות שונות. את המשקלים הכבדים היא הרימה במנופים אל בית מלאכה מקומי של חיתוך מצבות, ושם, באמצעות כלי ניסור חשמליים, הסירה חומר וסיתתה באספלט המגורען שקעים חלקלקים, חלקם מעוקלים וחלקם משוננים בצורתם. סביב אותן שקתות מוקפדות סיתתה בפטיש ואזמל ובמאמץ רב פני שטח מחוספסים המשמרים את מראה האספלט הגושי המוכר. על אחת מפיסות הכביש סיתתה טקסט בכתב עברי קדום העוסק בהשקיית בהמות ושדות. שברים נוספים ניצבים חצויים משני צידיו של קיר הזכוכית היוצר חיץ שקוף בין מרחב הגלריה לחצר, ובכך נוצרת אשליית מרחב תצוגה הפורץ אל מחוץ לכותלי המבנה. על הקיר ממול, לאורכו של גן סלעי חורבות זה, מוצג רישום ארוך פרספקטיבי של קו-נוע (מתקן השקיית שדות מודרני, נ.צ'.), הרשום בזפת (ביטומן), שהיא רכיב מרכזי בתערובת האספלט. העבודה באשליית הפרספקטיבה שלה יוצרת תחושה של עומק שדה דו-משמעי – הן במובן הטכני-צילומי והן בתחושה של עומק על רקע עיי חורבות ההתיישבות של רז מלמד.
בהמשך הגלריה בחלל קטן נוסף ולאורכו של דופן הזכוכית החוצה את המרחב מוצגת התערוכה המרגשת "בית צף על מים גועשים" של אליה בלוך, בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. התערוכה מציגה כמה אובייקטים שבהם משלבת בלוך בין עבודות זכוכית לבין חפצי רדי-מייד בצורה מתוחכמת ונקייה. היא מעצבת מערך של דימויים יום-יומיים שלמרות צניעותם מפגינים נוכחות רבת עוצמה. השימושיות המקורית מופקעת מהם באמצעות אבסורד חומרי: על קיר בפינת החדר שעון מטאטא עץ בעל זיפים עשויים זכוכית צפופה וזקורה שנוצרה בעבודת מבער מדויקת; ועל שלד פלדה חשוף של מזרן קפיצים מונחות יציקות זכוכית המדמות שאריות של חלקי ריבועי פוך של שמיכה.
עבודה נוגעת ללב במיוחד היא חלק תחתון של כיסא נדנדה ללא מושב העשוי כולו זכוכית. הוא מוצב בסמוך לקיר הזכוכית, והאור הטבעי החודר דרכו מעניק לחומר נוכחות שמימית, חלומית כמעט. דימוי הכיסא מתחבר אצל בלוך לזיכרון מסבא שלה, שנהג לשבת על כיסא כזה, ואף ישב בו בפעם האחרונה לפני מותו. העבודה היא מעין תגובה לנזילות הקיום וליכולת לעבד את המַעבר מהיש לאין ולוכדת רגע מתוך זיכרון חמקמק העומד להתפוגג בזכות העיבוד הייחודי של קצות האובייקט הקטוע – הקצוות נותרו פרומים, כמו זכוכית שלא עברה עיבוד סופי בתבנית היציקה, ומזכירים נטיפי קרח בתהליך המסה, כאילו הזיכרון עצמו מתמוסס לנגד עינינו.
בחדר נוסף, גדול ומוחשך, מציג רן סלוין שתי עבודות אודיו-ויזואליות המוקרנות על שני קירות גדולים נפרדים ובהן דימויים מתחלפים ומתמזגים של מים, צמחייה ועיר – תמהיל נזיל של יערות השזורים במקורות מים ובסצנות מהחיים העירוניים של המזרח הרחוק. בשילוב עם רצועות האודיו נוצרת חוויה אימרסיבית העוטפת את הצופה עד שהוא שוכח את העולם שסביבו. זהו "עולם מדיטטיבי שבו היסוד והאבסטרקט מתמזגים זה בזה – תה, נוף וזמן נטמעים בריטואל של אור וסאונד", נכתב בטקסט התערוכה.
לעבודה קרא סלוין "אולונג", מילה סינית שפירושה "דרקון שחור", שם עתיר משמעות המסמל את אלמנט המים ואת הכוח הרוחני של הגנה ובקרה על כוחות הטבע. הוא נחשב לסמל של עוצמה וחוכמה רבה, ויש ביכולתו להוריד גשמים ולהביא לשגשוג.
כמו כן, תה אולונג הוא תה סיני נפוץ הקרוי כך משום שעליו הכהים והמעוקלים מזכירים את צורת הדרקון ומאמינים כי שתייתו תורמת לאיזון ורוגע בזכות חיבור לאנרגיות הטבע שהדרקון מסמל. עבודתו של סלוין, כמו בריטואל שתיית התה, מכניסה את הצופה למרחב תודעתי של מצב ביניים המערפל את החושים ומטשטש את הגבול בין הצופה, הוויזואלי, הצליל והמרחב.
בהמשך התערוכה, בחלל הבאר העתיקה, מציגה האמנית נועה בן-נון מלמד גוף עבודות רחב היקף: כשישה מקבצי צילומים ערוכים המשלבים נופי חופים מאיסלנד וטנריף עם אבנים מאוסף המוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון. בן-נון מלמד, שכבר הציגה בעבר במוזיאון הגיאולוגי בתערוכה "אמת קלופה", נחשפה אז לעושר האובייקטים באוסף האבנים. בתהליך העבודה הנוכחי חזרה אל האוסף והחלה לצלם אותו בקפדנות, ושם נרקם מחדש הקשר בינה לבין האוצרת ששפורטה, קשר שהוביל ליצירת התערוכה הנוכחית "בארדו לנד".
"בארדו" הוא מושג בודהיסטי המתאר את מצב הביניים שבין מוות ללידה מחדש. זהו מצב זמני אך טעון, שבו הגבולות בין קיום ואי-קיום מיטשטשים, והעבודות בתערוכה נעות בדיוק במרחב האפור הזה. בן-נון מלמד יוצרת עולמות דמיוניים, חסרי זהות מוגדרת, שבהם שברי נוף, מים ואובייקטים גיאולוגיים הופכים לפנטזיות סוריאליסטיות נטולות קנה מידה ברור, זמן או מקום. כך, למשל, יש בתערוכה סדרת דיוקנאות דרמטיים של אבנים יחידות בתוך מרחב ריק אפוקליפטי. לעיתים מופיעים רמזים עדינים למציאות – השתקפות במים, אור קוסמי – המציעים לצופה נקודות אחיזה רגעיות בתוך היקום האין-סופי שבן-נון מלמד בוראת. בסדרה אחרת האבנים משובצות כמו צוקים במרחבי מים ניטרליים – נוף שמצטייר כצוקים בודדים, דוממים, נעדרי קול ותחושת זמן. הבחירה בחופים טעונה במשמעות סימבולית של קו גבול, נקודת מעבר, זמן משתנה ותודעה נזילה. בטקסט התערוכה שואלת האמנית: "איך מנכיחים קיום שנמצא בין מה שקדם לסיפור ומה שעתיד לבוא? ואיך מייצגים עולם המשוחרר מהזמן ומהמרחב הכלוא של המצלמה?"
באזור חלל הבאר מוצגת סדרה של שלוש עבודות המתעדות רסיסי מים וגלים נשברים על פני סלעים. העבודות מסודרות כטריפטיך סביב הבאר – המרכזית תלויה על הקיר המעוגל ומהדהדת את צורת הבאר ושתיים נוספות תלויות על הקירות משני צידיו. ששפורטה מסבירה שההחלטה להציב את העבודות דווקא שם נבעה מהרצון לחבר בין דימוי המים לבין מקור המים הארכיטקטוני של הבאר עצמה. בדתות רבות המים הם סמל אוניברסלי של טוהרה רוחנית, התחדשות ומעבר בין עולמות, והחיבור הזה של הדימוי עם החלל יוצר תחושה של מעין קפלה – מקום המעורר התבוננות פנימית ותחושת המשכיות אין-סופית. שלושת החלונות הפונים אל הנוף העירוני כוסו בווילונות, וחרכי האור הנוצרים ביניהם מעצימים את התחושה הטקסית של החלל.
בארבע התערוכות מצליחה ששפורטה לטוות חיבור עדין בין עולמות שנראים רחוקים זה מזה – בין חומריות גולמית שבאה לידי ביטוי במשקל, בצורה ובמרקם, לבין רגש אנושי חמקמק ופגיע. קולותיהם של האמנים השונים משתלבים לכדי חוויה חושית המעוררת מחשבות על ארעיות ומעודדת התבוננות בשינוי כמרכיב טבעי ומהותי בקיום שלנו. דווקא במציאות הישראלית שלנו שבה השינויים בחיינו מתרחשים במהירות מסחררת ותחושת היציבות מתערערת בבת אחת, מציעה התערוכה רגע של האטה – הזמנה להרפיה ואולי הזדמנות לתוּר אחר מקור ריפוי אחר, שקט פנימי ומשמעות חדשה.
נועה בן־נון מלמד — "בארדו לנד"; רן סלוין — "אולונג"; נעה רז מלמד — "שוקת שבורה"; אליה בלוך — "בית צף על מים גועשים", הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, רמת השרון
אוצרת: רחל ששפורטה
נעילה: 30 בספטמבר 2025
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
