"החדר חולם" של דינה גולדשטיין במוזיאון ישראל הוא תערוכה בתוך התערוכה "חלומות צלולים" שאצרה ד"ר עדינה קמיאן וחוגגת מאה שנים לסוריאליזם ושישים שנה למוזיאון ישראל. "התערוכה מהלכת בשדות האמנות, התרבות החומרית והמדיה החדשה בהתבוננות רב-תרבותית ועל-זמנית", נכתב בטקסט האוצרותי שלה. "ברוח היצירה 'חֵפֶץ יציר חלום' של מנהיג הסוריאליזם אנדרה ברטון, התערוכה מעוצבת כמסדרון המוביל לחללים ותתי-חללים מעשירים וחווייתיים. מבנה זה מהדהד את מורכבותה של הנפש האנושית ואת ריבוי-הפנים של המחשבות, הרגשות, החוויות והזיכרונות האצורים באזורים שונים במוח".
אותו חדר חולם שיצרה גולדשטיין מוגדר כ"הזמנה להיכנס אל תודעה חלומית, הפועלת על הרגש ומפעילה את הדמיון", והוא מביא לשיא את הז'אנר היצירתי שבו היא עובדת בשנים האחרונות – עבודות קולאז' ממגזרות נייר שיוצרות סביבה, רובן בתנועה, כמו מופע בימתי הכולל דמויות אנושיות ואלמנטים מהחי והצומח שהיא שואבת ממקורות שונים ובונה באמצעותם עולמות פנטסטיים.
גולדשטיין נולדה ב-1979 וגדלה בירושלים לאבא שעלה מארצות הברית ולאמא קיבוצניקית, ואף שספגה אמנות מגיל צעיר מאוד (אביה הוא האמן גרי גולדשטיין), בחרה תחילה במסלול אחר. "כשכל החברים שלי הלכו ללמוד בבצלאל, אני הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית", היא מספרת. "התחלתי בתולדות האמנות ותיאטרון ואז עברתי לשפה וספרות איטלקית ו-BA כללי, ומשם לתואר שני בלימודי אירופה. מכיוון שלאבא שלי יש משמעת עצמית מטורפת, ידעתי שיש הבדל גדול בין ללמוד אמנות לבין להיות אמן בפועל, וחשבתי שאין לי מספיק תשוקה כדי לעשות את זה".
לקראת סיום הלימודים, בשנים 2009-2008, היא החלה ליזום עם חברתה אפרת מאיר אירועי תרבות ומסיבות ירושלמיות תחת הכותרת "GodSaveJerusalem", והם הפכו לליין שפעל במשך שנתיים במיקומים שונים ובבניין שבו גרה ברחוב הנביאים בעיר. "באירוע האחרון השתלטנו על שלוש דירות, שתי חצרות וגג. בכל דירה הייתה תערוכה לצד הופעות של יוצרים מבית הספר לתיאטרון חזותי, הקראות שירה באמבטיה, הקרנות סרטים ועוד, וכל ערב כזה הסתיים במסיבה. באותה תקופה חשבתי שמצאתי את הדרך שלי ליצור באמצעות הענקת חוויה תרבותית-אמנותית-חברתית לאנשים. את האירועים פרסמנו באמצעות פוסטרים ופליירים שהכנתי, משהו שכבר אז מאוד נהניתי ממנו. הרבה פעמים גם השתמשתי בדימויים מעבודות של אבא שלי לטובתם".
אחרי שנתיים היא התחילה להרגיש שמשהו חסר לה, ובשיחה עם אביה עלה רעיון יצירתי בהשראת בובנאי שאירחה באחד האירועים. "ידעתי שאני נמשכת לדימויים ישנים וגם לאלמנט של תנועה חיה. לעשות אנימציה לא ידעתי, אז ניסיתי להבין מה אני כן יכולה לעשות". בתקופה הזו חברה גם לסדרת אירועים של בוגרות בית הספר לתיאטרון חזותי שהתקיימו בתיאטרון החנות בדרום תל אביב, ובסיוע של קולגות למדה איך לבנות צירים לבובות וצעצועים שרכשה כדי להעניק להם תנועה. "הרעיון היה ליצור משהו קטן ולהגדיל אותו בעזרת צילום והקרנה בזמן אמת – סט קטן שהופך לעולם בגודל אמיתי. רציתי ליצור חוויה כוללת, עוטפת, כמו זו שחיפשתי באירועים הירושלמיים. משהו מעולם תיאטרון הבובות של פעם, קופסת תכשיטים או תיבת נגינה שמבוססת על זיכרונות ילדות, אבל יש בה גם הבטחה".
המיצב הנע הראשון שהציגה היה "Wonderland" בתיאטרון החנות ב-2012. "זו הייתה העבודה הראשונה והיא סימלה את הרצון להתחיל לממש את הפוטנציאל שלי. רציתי שהיא תכלול את כל החשקים, כל ההצטברות של כל השנים עד גיל 33. השתמשתי בה בדימויים שליקטתי מספרים ומצילומים שונים כמו ספר ביולוגיה רוסי או חוברות של 'Time', שאת רובם מצאתי בחנויות יד שנייה. בעקבות המיצב הנע בחנות התגלגלתי למוזיאון הרצליה, שם בדיוק עבדו על תערוכה שעסקה בחדרי פלאות באמנות. הרעיון המקורי היה להציג את העבודה כמופע באירוע הפתיחה, אבל בסוף היא הוצגה כעבודה בתערוכה עצמה.
"בפעם הראשונה הרגשתי שמי שאני מתיישב עם מה שאני עושה, שמצאתי את הקול שחיפשתי כל השנים. המופע והתנועה הם שהובילו אותי לעשות קולאז'ים. הרעיון שהנחה אותי מההתחלה היה מיזנסצנות. את התפיסה של קומפוזיציה, צבע ומשקל הבאתי מהבית, אבל מה שבאמת משך אותי – ועדיין מושך אותי – הוא יצירת תחושה של התרחשות, חיבור בין דימויים ואינטראקציה ביניהם שלא הייתה יכולה להתקיים בעולם האמיתי".
בתחילת דרכה השתמשה גולדשטיין בדימויים בעיקר מספרים ומכתבי עת, ואילו היום את רובם היא מוצאת ברשת, מדפיסה וגוזרת. "זה מתחיל משיטוט רנדומלי עם מודעות למקורות שאני יכולה להשתמש בהם מבחינת זכויות יוצרים. עולמות ישנים מושכים אותי, אני נמשכת לציור ורישום מדויק ומוקפד, יש בי משהו שמשתאה מהטכניקה ומהיופי של הציור. אני בדרך כלל לא קוראת על הדימויים שאני אוספת. הם יכולים להגיע מעולמות שונים ומתקופות שונות, אבל אני לא תופסת את המציאות בצורה שכלתנית, אנליטית או לינארית. מה שמושך אותי הוא הוויזואליה שלהם".
השלב של החיבור בין הדימויים הוא מה שמוביל אותי ליצירת המיזנסצנות. "אני לא יכולה לדמיין משהו עד שאני לא רואה אותו. אז אני אוספת המון דימויים, מדפיסה וחותכת אותם בסכין יפני, ואז מתחילה לשחק בחיבורים ביניהם. ככה אני מגלה מה אני רוצה לעשות איתם. מהרגע הראשון אני מעמידה אותם על מעמדים, והם הופכים להיות אובייקט תלת ממדי. כמו משחק בבובות. בהתחלה עוד לא ידעתי שאני יכולה לשחק עם הגודל שלהם בפוטושופ, אז הייתי מגדילה ומקטינה אותם במכונת הצילום. היום אני כבר כן עושה שימוש באמצעים דיגיטליים, לפעמים אני יוצרת קומפוזיציות בפוטושופ ולפעמים מדפיסה דימויים, גוזרת אותם ואז משחקת ומנסה חיבורים שונים באופן ידני".
לא היה לך אף פעם רצון ליצור את הדימויים האלה בעצמך? לצייר או לרשום אותם?
"לא. אין לי משיכה לצייר ואין לי את היכולות לצייר כמו שהייתי רוצה. יש גם משמעות לעובדה שמישהו אחר צייר את הדימויים בעבר, למרות שאני לא באמת בדיאלוג איתו. יכול להיות שאתחיל לג'נרט דימויים באמצעות כלי בינה מלאכותית ואז אשתמש בהם, אבל תמיד פחות אהבתי את העבודה מול המחשב".
הדימויים שבהם היא משתמשת לאורך השנים הם לרוב מעולם החי והצומח, כאלה שנראים במבט ראשון פנטסטיים, נעימים, ילדיים ורגועים, אבל ברוב המקרים יש פוטנציאל לסכנה ביחסים בין הדימויים שהיא מחברת. "מה שמעניין אותי הוא ליצור תחושה של התרחשות דרמטית, מתח או רמז לסכנה או למשהו נסתר, כמו מפגש של אדם עם חיה שמצד אחד יכול להיות מסוכן ומצד אחר פיוטי וקסום".
התערוכה הקודמת המשמעותית שלה הייתה "מעשה להטים" במוזיאון פתח תקווה בתחילת 2023 באוצרותו של איי-ג'יי וייסברד (AJ weissbard), אמריקאי במקור, מעצב תאורה וחלל ("עילוי שעבד עם מרינה אברמוביץ', ויליאם קנטרידג', רוברט וילסון ועוד", מציינת גולדשטיין) שהגיע לישראל אחרי שחי כמה שנים במוסקבה וברח ממנה עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. "רעות פרסטר, המנהלת של מוזיאון פתח תקווה, קישרה בינינו כשהבנו שהתאורה תהיה אלמנט מרכזי בתערוכה. בשלב מסוים היא הפקידה בידיו את האוצרות, ואני חייבת לו המון. הוא הבין את הדרך לתרגם את מה שראה אצלי בסטודיו לחלל המוזיאון, איך לקחת את הצופה לטיול בתוך העבודה. ההברקה שלו הייתה להציב את המיצבים בצורת מעגל, כך שלא רואים את הכול בבת אחת. הוא גם העלה את הרעיון לחלק לכל צופה פנס קטן כדי שיתבונן בעבודות וישחק עם הצלליות וכך הזמין אותו להיכנס לעולם קסום".
את החיבור בינה לבין קמיאן, אוצרת התערוכה במוזיאון ישראל, יצרה האוצרת נירית נלסון שצפתה בתערוכה בפתח תקווה. "ברגע שניתנה לי האפשרות ליצור משהו חדש קפצתי עליה. עדינה נתנה לי יד חופשית וסמכה עלי לחלוטין לאורך התהליך. התחלתי לעבוד אחרי פרוץ המלחמה, וידעתי על העבודה מעט מאוד. הכול התגלה לי תוך כדי. ידעתי שאני רוצה סביבה ביתית, חדר עבודה שהמגזרות יוצבו בו בתוך רהיטים ויתגלו רק באמצעות פנסים. אבל כשהתחלתי לעבוד על זה הבנתי שאם אני מציבה אותן בתוך רהיטים זה מקטין אותן והן הופכות להיות לא יותר מדקורציות. מה שהפכו להיות העיקר הם הרקע, התאורה והצלליות שהמגזרות יוצרות. הצלליות משוות למיצב איכות של חלום, של חוויה סוריאליסטית".
את שמה לב לשינוי כלשהו בעבודה שלך אחרי שבעה באוקטובר?
"השפה נשארה אותה שפה של עולם פנטסטי וסוריאליסטי, אבל ניכר יותר האלמנט של הסכנה או לפחות הרמיזה לסכנה – בין אם זה באלמנטים חדים או בעלי חיים שמסתתרים ורומזים על סכנה שאורבת.
"התצוגה של העבודות השתנתה גם היא: אם בתערוכה במוזיאון פתח תקווה הרעיון היה מיצבים שכמו עזבו את הקופסה, בתערוכה הנוכחית הקומפוזיציות הרבה יותר מאווררות. זה נובע מהתחושה שבמציאות אי אפשר לנשום, אין אוויר, ולכן החדר מספק מרחב נשימה גדול יותר. החדר חולם תוכנן כך שהוא יהיה מקום שאפשר לשהות בו. המיצב מלווה במוזיקה שיצר במיוחד עבורה דניאל שמר, ועל התאורה והאלמנטים הטכניים אמון סטודיו יואב שביט.
"עוד משהו שהשתנה הוא המקום שפיניתי לעֶצֶב באירועי הפרפורמנס שלי. המופע האחרון שהעליתי בתיאטרון החנות, 'אור', ואחר כך גם בסטודיו שלי ובמקומות נוספים, הוא סולו של רבע שעה שכולו שחור־לבן עם פנס ועבודה עם צלליות. זאת עבודה שהולמת את התחושה שלי שהתקופה הזאת היא תקופה של אורות וצללים. המופע הסתיים בביצוע מרגש לשיר 'אור' של שושנה דמארי, שהוא מבחינתי קריאה לאור, לתקווה, ובשלב הזה הקהל ממש התייפח. זה משהו שלא כיוונתי אליו בעבר. אמנם בעבודות שלי תמיד הייתה נוכחת תחושה של פחד, אבל תמיד היה להן סוף טוב. במקרה הזה ממש הרגשתי את היכולת של האמנות לייצר מקום לבכות בו ביחד, לבכות את העצב של הקיום האנושי הזה.
"אני חושבת שהעבודות שלי מזמינות האטה. יש משהו במצב ובמציאות הנוכחית שגם דורש ומזמין אמנות יותר פרומה, יותר אינטימית. האמנות שלי פועלת על הרגש. היא ההפך מאמנות קונספטואלית. היא אמנות אינטואיטיבית, רגשית, ומבחינתי זה גם הדבר שאני זקוקה לו עכשיו מהאמנות. זה מנחם ומוכיח שאפשר ליצור קסם".
"החדר חולם", במסגרת התערוכה "חלומות צלולים", מוזיאון ישראל ירושלים
אוצרת: ד"ר עדינה קמיאן
נעילה: 18 בנובמבר 2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
