"אין מנוס, יש לי שם של שיפוצניק", מחייך שאול כהן בפתח הריאיון. "אני מאוד אוהב את השם שלי וגאה בו, זה מעין כרטיס ביקור שלי. אנשים נוטים לדמיין איך אני נראה עוד לפני שפגשו אותי". ההומור הזה מאפיין גם את תערוכת היחיד הראשונה שלו "פופ ערס", שנפתחה לאחרונה בגלריה של קרן בר גיל ובאוצרותה.
כהן, אמן ומעצב תעשייתי בהכשרתו, אחראי ללא מעט פרויקטים מוכרים, בהם בניית מיניאטורות של בניינים, בעיקר תל אביביים, שזכו להצלחה ואהדה רבה בשל הקסם והחספוס האותנטי שהוא בוחר להנציח בהם, כמו כתמי זמן, כתובות גרפיטי ומזגנים המטפטפים על החזיתות.
"אני בונה בניינים מיניאטוריים, זאת הפרנסה שלי. יש לי סטודיו פעיל, ואני עובד על הבניינים עם עוד מעצבים. נבהלתי כשחשבתי שרק ככה יזהו אותי. זה לא הדבר היחיד שאני יודע לעשות. סיפרתי את זה לקרן, שיתפתי אותה בכמה רעיונות והיא הציעה לי לעשות תערוכת יחיד. זה היה אחד הדברים הכי מחמיאים ששמעתי, וככה התחלתי ללקט רעיונות מהיום-יום הישראלי, כאלה שכל מי שגדל פה יכיר". הבניינים אמנם נוכחים בתערוכה על מדף לצד מיניאטורות אחרות, אך לצידם מוצג מבחר של עבודות בטכניקות שונות, החל בהדפסות תלת-ממד וכלה בציורי שמן. "מדפסת תלת-ממד היא עדיין החברה הכי טובה שלי, אני נעזר בה כמה שאני יכול".
כפי שמרמז שם התערוכה, יש בה קריצה לפוסט-מודרניזם, התנועה שאתגרה את האמנות הגבוהה ושילבה דימויים פופולריים מהתרבות ההמונית. בתערוכה הזאת הסמלים הם מהתרבות המקומית שלנו. ציורי פחיות הלוף שהיו נפוצות במנות קרב של חיילים תלויות על הקיר ומתכתבות כמובן עם סדרת פחיות מרק קמפבל של אנדי וורהול, מחלוצי התנועה. לא רק בסגנון הפופ ארט נוגעת התערוכה; שזורים בה אזכורים ליצירות מכוננות מתולדות האמנות. "כשהתחלתי ללמוד בבצלאל חיפשתי את האמנים הפחות מוכרים, אבל על מי אני עובד? אני מת על ואך גוך, אז בוא ניתן לו את הכבוד הראוי לו". בתערוכה עושה כהן מחווה לציור "הזורע" (The Sower) של האמן ההולנדי האהוב עליו המסמל את מחזוריות החיים ואת הקשר לאדמה. הוא מציע ליצירה טוויסט ים תיכוני ומחליף את האיכר בדמות של מוכר ארטיקים עם צידנית מלאה בכל טוב שמסתובב וכורז לאורך החוף. לצד הציור מוצב פסל שמודל והודפס במדפסת תלת-ממד ולאחר מכן כוסה בחול ים היישר מחוף בוגרשוב התל אביבי.
בתערוכה אפשר למצוא גם צלחות קרמיקה תוצרת דלפט ואנטוורפן שכהן העניק להן סממנים ישראליים עדכניים באמצעות דקאלים ואיורים ידניים: כלניות אדומות פורחות לצד העיטורים הבוטניים המסורתיים, ושלטים ממותגים, דוכני לוטו ופחי אשפה ירוקים משתלבים בנוף העיירות האירופיות הציוריות. כהן, שהוא גם האיש מאחורי סיכת החטופים הצהובה והמפורסמת שהופצה בארץ ובעולם, משלב בצלחות סרטים צהובים ושלטי "Bring Them Home Now", שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף שלנו.
כשנכנסים לראשונה לחלל התערוכה, קשה להתעלם מהצבעוניות העזה. החיוכים עולים על פניהם של המבקרים כשהם מזהים עוד חתיכה מהפאזל של נוף ילדותם, ורק כשמתקרבים לעבודות אפשר להבחין במשמעות העמוקה המסתתרת מאחוריהן; בהתכתבויות החכמות עם עולם האמנות והקראפט, בהתייחסות ההומוריסטית לסימבוליים מקומיים ובתשומת הלב לפרטים הקטנים המתחבאים ביצירות ומשקפים את שגרת חיינו.
אחד האמצעים המאפיינים את עבודותיו של כהן הוא ללא ספק ההומור, מעטפת תמימה למראה שבאמצעותה הוא מנגיש נושאים חשובים ומורכבים. מתקן סוכריות פז בדמות הפנתר השחור, גיבור-העל מבית מארוול, מקבל גורמט עם מגן דוד. על אריזתו מופיעים דמותה של גולדה מאיר והציטוט המפורסם שלה "הם אינם בחורים נחמדים" מתקופת כהונתה כראש ממשלת ישראל, המתייחס לארגון הפנתרים השחורים ומחאתם. הפנתר הוורוד המופיע על הזמנת התערוכה נצבע לכבוד המאורע בשחור, וגם הוא עונד שרשרת מוזהבת על צווארו. שלושה פסלי נשים כחיילי צעצוע איקוניים בצבע לבן מדגישים את תפקידן המשמעותי של נשים בצבא. מלחמת חרבות ברזל רק הדגישה את תרומתן לביטחון המדינה והובילה לשיח ציבורי בנושא ולשינוי התפיסה לגבי יכולותיהן.
אם עד עכשיו שיחק כהן עם קנה המידה ליצירת הבניינים המיניאטוריים כבתי בובות קטנים ונחשקים, הרי שהפעם הוא הולך על זה בגדול. זיכרונות מתוקים כמו עטיפות קרמבו וסוכריות בר מצווה שוברות שיניים מקבלות במה והגדלה. "זה תרגיל קלאסי בעיצוב. גיליתי בדיעבד שמתן פרופורציות שונות למוצר מוכר, בין אם באמצעות הגדלה או הקטנה, מייצר את אותו אפקט 'וואו'". עם המוצגים נמנות כמה עבודות מחרוזי גיהוץ מוגדלים המרכיבים דוגמאות שונות כמו רובי צעצוע ופרחים אדומים ככלניות. הפרח הלאומי, שמרבדיו מכסים בין השאר שטחים רבים באזור עוטף עזה, מקבל בימינו עוצמות חדשות והפך לסמל זיכרון בזכות צבעו האדום כדם. "אין ספק ששדה כלניות הוא הרבה יותר מרגש השנה מכל שנה אחרת", אומר כהן. בפינת החלל על רקע החלונות המשקיפים על חצר הגלריה הירוקה, מוצבים שלושה צבעי שעווה אדומים. במבט ראשון הם נראים כחומרי יצירה פשוטים של ילדים, אך כותרת העבודה "צבע אדום" טוענת אותם במשמעות שונה.
למרות הנוסטלגיה הנעימה, התערוכה אינה מפנה גב למציאות הקשה שמלווה אותנו מאז שבעה באוקטובר. "אמנות היא לא בריחה ולא אסקפיזם", אומרת בר גיל, "היא שיקוף המציאות, וכשהמציאות איומה, האמנות נוגעת בזה".
"באתי להנכיח את המצב לא מתוך התרסה. המוטיבציה שלי לא מגיעה מתוך רצון לבקר. לא כי אני מפחד מביקורת, אני חוטף הרבה ביקורת על סיכת החטופים ולא מתבייש בדעות שלי", משתף כהן. אותן סיכות צהובות שבאמצעותן מבקש כהן לבטא סולידריות עם משפחות החטופים, עוררו אמוציות רבות. "אנשים קראו לי קפלניסט, אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון שתיארה את הסיכה כמקור הבעיה, כי לכאורה אנשים מרגישים שהם עושים משהו רק מעצם הענידה שלה, וגם משם קיבלתי קללות וגינוים. זה מגיע מכל הצדדים", הוא מסביר. "בתערוכה הזו רציתי לפנות למבקרים מכל שכבות האוכלוסייה, ממקום שכולם יוכלו להתחבר אליו".
ניכר כי מנעד העבודות בתערוכה מאפשר לאנשים רבים להיקשר אליהן ולו רק בשל ההתרפקות על העבר, אולם מבעד למסך הנוסטלגיה המתקתקה מתגלה תמונת מצב עדכנית המעמידה נושאים רגישים במרכז הבמה. השימוש ביצירות הקלאסיות מעולמות רחוקים כנקודות ייחוס מחזיר את המבקרים לקרקע המציאות המקומית, יוצר דיאלוג מרתק בין העבר להווה ומשמש ראי לתרבות היום-יום שלנו. זוהי תערוכה פורצת מחסומים המזמינה את הצופה להתבונן על הישראליות על רבדיה השונים ועוטפת אותה בשנינות ורגישות.
דימויים באדיבות שאול כהן. צילום: נדב גורן
פופ ערס | שאול כהן, גלריה קרן בר גיל, רמת השרון
אוצרת: קרן בר גיל
נעילה: 5 באפריל 2025
קרלה רטאוס – מעצבת, מרצה וכותבת על עיצוב. בוגרת תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון וסטודנטית בתוכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" בבצלאל.
