בשנה החולפת גיליתי את המוזיאון הדני הנפלא לקרמיקה Clay Museum of Ceramic Art בעיירה הקטנה מידלפארט (Middelfart) השוכנת על חוף הים, שעתיים ברכבת מקופנהגן. למרבה המזל ביקרתי בו בדיוק כשהוצגה שם התערוכה "משחק באש" ("Playing with Fire"), רטרוספקטיבה של האמן הדני אקסל סלטו (Axel Salto 1961-1889) באוצרותו של אמן הקרמיקה האנגלי והסופר אדמונד דה ואל (Edmund De Waal).
את המוזיאון, השוכן בווילה מהמאה ה-19, הקימה ב-1994 קבוצת קרמיקאים דנים מובילים, והוא היה המוזיאון הראשון לקרמיקה בסקנדינביה. מראה המבנה מבחוץ מעט מתעתע ובמבט ראשון נראה כי מדובר במוזיאון פרובינציאלי קטן ממדים, אולם ביקור בו חושף שלושה חללי תצוגה רחבי ידיים, ויש בו אוסף היסטורי עצום של קרמיקה דנית הכולל כ-55,000 פריטים של מיטב מפעלי הפורצלן של דנמרק.
החללים הגדולים בנויים בסגנון דני עכשווי, ומבעד לחלון הגדול של בית הקפה במוזיאון ניבט נוף פסטורלי של ים. בבית הקפה ובגינת המוזיאון ניצבים פסלים גדולי ממדים של אמנים מודרניים ועכשוויים דנים ובין-לאומיים. גרם מדרגות אוורירי מוביל אל חללי התצוגה, שהראשון בהם מציג תפיסה פדגוגית ומבקש להעניק לצופים מבט רחב על סגנונות שונים בקרמיקה באמצעות אוסף קרמיקת סטודיו מודרנית מקומית ובין-לאומית. בכניסה לחלל הזה תלויה כרזה גדולה ובה תמונה של אקסל סלטו עומד בתוך תנור קרמיקה עם אחד האובייקטים האיקוניים שיצר, והיא מפנה את המבקר לחלל שבו מוצגת התערוכה.
סלטו נחשב לאחד הקרמיקאים החשובים והמשפיעים ביותר בדנמרק. הוא היה אמן רב-תחומי שעסק גם בכתיבה, בביקורת, בגרפיקה, בעיצוב בדים ועוד, אך הקרמיקה הייתה החלק המשמעותי ביותר ביצירתו. הוא יצר אובייקטים בבניית יד מאבנית ושיתף פעולה עם מפעלי קרמיקה כגון בינג וגרונדל (Bing and Grondahl) ורויאל קופנהגן (Royal Copenhagen), שלהם עיצב בעיקר אגרטלים ופסלים ועבודתו איתם נמשכה שנים רבות. את התערוכה מלווה הספר "משחק באש" ("Playing with Fire") שמהווה חלק מעבודת האוצרות של דה ואל לתערוכה והוא מין דו-שיח דמיוני, פילוסופי משהו, בינו ובין סלטו דרך הכתבים של האמן.
לפני הכניסה לחלל המרכזי עוברים המבקרים בחדר חשוך המעניק תחושה של שהייה בקרביים של תנור קרמיקה, ובתוכו מוצגות עבודותיו של סלטו על גבי במות שחורות. העבודות מתאפיינות בצורות אורגניות בעלות בליטות שונות בדופנותיהן המקנות להן מראה של אצטרובלים, והן מחופות בזיגוגים עשירים במגוון רחב של צבעים וגוונים. התצוגה הזו משדרת אינטימיות ויש בה מן הדרמטיות ואף תחושה דתית של מקדש, והיא מכניסה את הצופים לעולמו של סלטו, אולם לא מכינה אותו לבאות: בכניסה לחלל המרכזי של התערוכה מתגלה מרחב אחד ארוך, גדול ממדים, אוורירי ומואר מאוד.
התצוגה מרווחת ומתפרסת בחלל במבנים מעוצבים העשויים קורות עצים דקות ולוחות עצים דקים ובהירים המהדהדים מראה של פרגודים יפניים. בכל מבנה כזה מוצבת קומפוזיציה של עבודות קרמיקה, וברקע תלויים בדים בעלי דוגמאות גיאומטריות רפטטיביות יפהפיות בסגנון אמצע המאה שסלטו עיצב והן המשך צורני של הכדים שלו. בעמדות אחרות האובייקטים הקרמיים ניצבים לצד רישומי כדים או הדפסים. השילוב הזה ממחיש את רוחב היריעה של יצירתו ואת האופן שבו מתכתבים כל המדיומים זה עם זה מבחינת השפה החזותית, ומתקבלת מעין סקירה אסתטית רציפה הייחודית לסגנון של סלטו. הציורים של צורות כדים שונות הם תוספת נהדרת, עבודות בזכות עצמן ולא סקיצות לעבודות, והן כמו מפרשות או מתרגמות צורות בוטניות שונות, וכך מהוות חוליה מקשרת בין אובייקט ההשראה מן הטבע לאובייקט הקרמי.
באמצע החלל עומד לבדו אחד האובייקטים האיקוניים של סלטו, הקרוי "ליבת הכוח" ("The Core of Power"), פסל בעל בסיס בצורת גליל עם הבליטות האופייניות לסלטו שממנו צומחים לגובה שלושה קונוסים ארוכים. הצורה הזאת חוזרת על עצמה בתערוכה בגדלים שונים ובזיגוגים שונים – שחור, גוני בז'-חום ועוד – ומופיעה גם בכרזה התלויה בכניסה לתערוכה שגובהה כמעט כגובה האמן.
סלוטו יצר סגנון ייחודי של כדים במגוון רחב של צורות אורגניות בהשראת אלמנטים בטבע כגון אצטרובלים, ערמונים, פירות איקליפטוס ועוד וחיפה אותם בזיגוגים עשירים, נשפכים ומנוקדים. את הצורות הוא חילק לשלוש קטגוריות סגנוניות: הצורה הנבגית ("Budding style"), הצורה הנובטת ("Sprouting style") והצורה המחורצת ("Fluting style"). בספר המלווה את התערוכה של דה-ואל הוא מצטט את סלטו: "[הצורות האלה] מגדירות תנועה, צמיחה […] הנס של צמיחה, הלחץ מבפנים, משהו שדוחף את עצמו קדימה, שרוצה להתפרץ […] בזכות התנועתיות של דופנות הכלי גם הזיגוגים מקבלים חיים" (De Waal and Salto, 2023, p. 54).
במאמרה המופיע בספר המלווה את התערוכה כותבת האוצרת הראשית של המוזיאון סאנה פליפביארג (Sanne Flyvbjerg) כי "סלטו שואף להראות שצורה ותוכן לא רק משפיעים זה על זה, אלא מחוברים עמוק, כמו כוחות הטבע. הצורות על פני השטח הן לא רק קישוט, הן מבטאות את התנועה שהולידה אותן" (De Waal and Salto, 2023, p. 221).
סלטו התעניין מאוד בתגליות מדעיות וטכנולוגיות, שאב מהן השראה והשתמש בהן ככלי מחקר לצורות שיצר. השימוש של צילום בהילוך מהיר הוא דוגמה לעולם שנפתח בפניו ואפשר לו לעקוב אחרי תהליכי הנביטה והצמיחה של צמחים ואחר תהליך המטמורפוזה בעולם הצמחים, תהליך שכינה "העכשיו המתלקח" ("The Burning Now"). בשיחה בספר בין דה ואל לפליפביארג היא מתייחסת למושג שטבע סלטו: "ב'עכשיו המתלקח' דברים משתנים. הם נובטים, עוברים טרנספורמציה ואפילו מתפרקים. המשחק עם גבולות היה חלק גדול בעשייה שלו, והאפשרות של כישלון הייתה חלק חשוב בחיפוש שלו אחר תוצרים מרשימים. 'תמיד העדפתי טעויות שרופות על פני תוצאות מהוססות'." (De Waal and Salto 2023, p. 157). סלטו לא מחקה את הטבע, אלא יוצר בהשראתו. מעניינת אותו שאלת הצמיחה, או כפי שמצטטת אותו פליפביארג, "הכוח האינהרנטי של דברים, שהוא כל מה שאמן אמור אי פעם להראות" (De Waal and Salto, 2023, p. 221).
כשקרמיקאי במפעל שבו סלטו עבד העיר לו שהוא "רק משחק", סלטו ענה לו שזה בדיוק מה שהוא עושה: "נותן לחומר להחליק בין אצבעותי, עבודה ומשחק מתמזגים: זו תמצית השמחה… באמנות שום רצינות לא יכולה לקבל תוקף, פה חדווה היא המצפן הבטוח ביותר". (De Waal and Salto, 2023, p. 53). כך אפשר אולי להבין טוב יותר איך סלטו תפס את עבודת האובניים לעומת בניית יד: "… האובניים ללא ספק הרסו את אמנות הקרמיקה ודחפו אותה לאפיק צדדי מבוסס קראפט" (שם, עמ' 61). סלטו תפס את עבודת האובניים כמכנית מדי שלא אפשרה לו את אלמנט המשחקיות והיצירתיות שהוא חיפש.
אפשר גם להבין את המשיכה שלו לזיגוגים הנוזלים, הסמיכים והעמוסים שכבות שבהם חיפה את האובייקטים שלו. גם בהם הוא חיפש את אלמנט ההפתעה באמצעות ניסוי וטעייה. כדי להשיג את המראה הרצוי הוא נהג לאמץ מתכונים של קולגות שפיתחו זיגוגים עשירים על בסיס זיגוגים סיניים מסורתיים, ומהם הוא ניכס לעצמו זיגוגי גופרית וזיגוגים בגוונים של זית, צהוב ואדום שהתאימו באופן אורגני ואינטגרלי לצורות האורגניות והדגישו את הבליטות שבדופנות הכלים שלו.
באתר של מוזיאון המטרופוליטן קיבל סלטו מעמד של מהפכן בַּתחום בעידן שבו הוא פעל. על כד שלו משנת 1945 שנמצא באוסף של המטרופוליטן כתוב: "סלטו היה בין הראשונים שהרחיבו את המילון הצורני ואת הפוטנציאל האמנותי של צורות בקרמיקה. יצירתו הקדימה בהרבה את זו של אמנים אמריקאים שרק כעשר שנים מאוחר יותר התחילו לחקור את מושגי המסורת והשימושיות בעבודותיהם ולערער עליהם." במובן הזה אפשר אולי להשוות את סלטו לקדר ג'ורג' אור (George Ohr) האמריקאי, היחיד שהעז לעבוד עם החומר באופן לא שגרתי גם מבחינת הצורה וגם מבחינת הזיגוג הרבה לפני זמנו.
ייצור האובייקטים היה מבחינתו של סלטו מעשה רוחני בעיקרו אך גם דידקטי. הוא היה איש משכיל ששאב השראה מתרבויות עתיקות, מהמיתולוגיה, מספרות והגות עולמית ומעולם פנימי עשיר. העשייה שלו לוותה בכתיבת טקסטים ושירים רבים שהעניקו עומק מחשבתי ליצירה שלו, וכמה מהטקסטים הללו מופיעים בספר המלווה את התערוכה הרטרוספקטיבית שלו. התערוכה מציגה תמונה רחבה ומעמיקה של העולם האסתטי, הצורני והרעיוני של האמן שהותיר חותם עמוק על הקרמיקה הדנית. אמנים רבים בדורות שאחריו ינקו מהסגנון שלו ולקחו את הקו האסתטי שלו למחוזות עכשוויים יותר. הם הפשיטו את הצורות שלו והפכו אותן לאבסטרקציות אורגניות נועזות המחופות בשכבות רבות של זיגוגים בצבעים עזים. כמה מהאמנים האלה הם מרטין בודילסן קלדאל (Martin Bodilsen Kaldahl), בנטה שוטגארד (Bente Skjottgaard) ומורטן לובנר אספרסן (Morten Lobner Espersen). הכיוון האסתטי המופשט והנועז רווי הגלזורות העשירות שלהם כבש גם את עולם הקרמיקה הבין לאומי בשנים האחרונות, אך צריך להכיר בחדשנות של סלטו ובהשפעתו העמוקה על הדורות שאחריו.
אסתר בק – קרמיקאית, חברת הנהלה ומנהלת הספרייה ו'מאגר מידע קרמיקה ישראלית' בבית בנימיני
מקור:
Edmund de Waal and Salto Axel, 2023. Playing with Fire, Oslo, Norway: Forlaget Press
