אריגים ובדים, רובם שטיחים, הם דימויים בולטים בציוריה של פאטמה אבו רומי כבר יותר משני עשורים. בתערוכת היחיד שלה "קרובה אצל עצמה" שמוצגת במסגרת מקבץ התערוכות "טקסטיל-אמנות-טקסטיל" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מוצגות יצירות שנעשו בתקופות שונות ובהן אותם אריגים ובדים שמכסים או עוטפים את הדיוקן העצמי של אבו רומי עצמה ולפעמים מוטלים לצידה.
בחדר נפרד מוצג פרויקט חדש שיצרה אבו רומי במהלך השנה האחרונה בשיתוף נשים נוספות – שטיח גדול עשוי שיער טבעי של נשים. עבודת הווידיאו המוקרנת בתערוכה מתארת את תהליך יצירת השטיח, שתלוי על הקיר מול מסך ההקרנה הגדול.
אבו רומי חיה בטמרה ועובדת בנצרת. היא בוגרת תואר שני בלימודי אמנות בגישה רב-תחומית באורנים, שם הכירה את פרופ' יעל גילעת המלווה אותה זה שנים וגם אצרה את התערוכה במוזיאון הרצליה. גילעת מספרת שהשיער היה אלמנט נוכח בעבודתה של אבו רומי כבר בתקופת הלימודים שלה. "בלימודי התואר השני הנושא של פאטמה היה 'קווצות וצמות'. היא חקרה במשך שנתיים את הנושא של שיער בתרבויות שונות, את ההבדלים בין ההתייחסות התרבותית לשיער אצל גברים ונשים ועוד. המחקר כלל עיסוק בהקשרים של שואה, שבמסגרתו היא ביקרה בעצמה באושוויץ והבינה את המשמעויות של ערימות השיער עבור הצופה היהודי; לצד העיסוק בשיער היא חקרה נושאים כמו נישואים כפויים בחברה הערבית והסירוב להיות הכלה הכפויה.
"באותה תקופה היא יצרה סדרות של מטפחות כלה ששזרה בהן שיער, רישומים שבהם שזרה שיער נשי וגם שיער גברי שאספה בעצמה משארית הגילוח של אביה. בעבודות מסוימות זה היה שיער מאוד פרוע, ובאחרות הוא היה ממושטר והדוק".
איה לוריא, האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, היא שהזמינה את אבו רומי להציג את התערוכה. אבו רומי ביקשה מגילעת לאצור את התערוכה וסיפרה לה שהיא רוצה לנצל את ההזדמנות כדי ליצור פרויקט שהיא חולמת עליו כבר שנים – יצירה בשיתוף נשים אחרות שממנה היא תיצור שטיח שיער גדול. "זו עבודה קבוצתית", מסבירה גילעת. "היא הופכת את עשייתה האמנותית לסוכנות חברתית, למקום שבו נשים יכולות להיפתח ולהסתכל על הנושא מזוויות שונות. במסגרתה אבו רומי התגלתה גם כיזמית, מישהי שלוקחת על עצמה משימות עם הקשר חברתי שמצריכות פתרונות טכנולוגיים. לעבוד בצורה כזו עם שיער זה משהו שלא נעשה עדיין".
את השטיח יצרו אבו רומי והנשים שצירפה אליה בטכניקה של ליבוד יבש. "היא למדה מחברה שעוסקת בליבוד ובנתה לעצמה קהילה מקצועית לטובת הפרויקט. היא גייסה סטודנטיות שלה מנצרת, אמניות קולגות מאורנים ולפעמים גם את האימהות שלהן. גם את אמא שלה ואחותה שיתפה בתהליך. כמה מהנשים דתיות ואחרות מנהלות חיים שאינם תחת המצוות ההדוקות של הדת. היא יצרה פסיפס שמאפיין את הזהויות השונות שלה עצמה ואת הרצון שלה לגעת בכל המרכיבים האלה".
גילעת מספרת על המחקר החומרי המעמיק של אבו רומי, ש"כלל בדיקה של סוגים שונים של בד ערבי בחיפוש אחר הבד המדויק שיתאים, לימוד של טכניקת הליבוד וחיפוש והתנסות בסוגי מחטים, כי בעצם לא היה תקדים ולא הוראות ביצוע למשימה כזאת".
מדובר בשיער של הנשים המשתתפות עצמן?
"לא רק. את השיער היא אספה לאורך תקופה ארוכה מחברות וממִספרות. היא הקפידה להשתמש רק בשיער חפוף ורק אחרי שניתנה הסכמה שהשיער יימסר לטובת הפרויקט. זה לא שיער שקשור למחלות ולא לפגיעה בחזותן של נשים, ואלה היו עקרונות חשובים עבורה כדי לשמור על האנרגיות הטובות.
"בפעולת הליבוד של השטיח היא המציאה טקס ויצרה קהילה. קהילה יצרנית לא במובן של רווח חומרי, אלא קהילה שהטקס הוא שמחבר בין החברות בה. הן לוקחות משהו ומייצרות משהו אחר שבמובן מסוים הן מעניקות כמנחה, מתנה לפולחן האמנות. אבל האמנות במקרה הזה לא מבקשת לרצות את תפיסת היופי או את האיסור הדתי. היא יוצרת דבר שאינו שימושי. המטרה היחידה שלו היא לעורר תהיות בקרב הצופה ולאפשר לו לשהות בחוויה.
"העבודה הזאת מיסטית כמעט ומשלבת בין החומרי, הסמלי והקונספטואלי. מבחינה זו היא מדגימה את הבגרות האמנותית של אבו רומי. היא נאמנה לציור אך לא רק לו אלא בעיקר לעצמה. היא עובדת באופן מורכב עם שפה, עם דמיון, עם משהו ממשי שאנחנו כביכול יכולים לגעת בו, אבל הוא הממשי שאיננו ממשי.
"עבודת הווידיאו, שיצרה עם הבמאי שאדי חביב אללה, מאפשרת לה לדבר בשפה שונה מהשפה הציורית המזוהה איתה. זו שפה מבוימת שיש לה תסריט וכוונה ברורה לגבי האופן שבו היא רוצה להיתפס בעיני אחרים. המפתח להבנת העבודה הוא הסצנה האחרונה שבה היא אוספת את השטיח שיצרו הנשים ויוצאת מהחדר, ואנחנו רואים אותה כמו דרך צינור – השטיח המגולגל – יוצאת החוצה, מה שמסמן מסע שהיא יוצאת אליו. את כל העבודה מלווה שירת נשים בערבית, ובחלק הזה השירה מתחלפת לשירה בקולה של אמא שלה, שגם פותחת את הסרט בשיחה עם פאטמה. ראשיתו וסיומו של הסרט בקשר בין האם לבתה".
כאמור אוסף הציורים הרחב שמוצג בתערוכה נוצר לאורך שנים רבות במסגרת סדרות עבודה שונות. "אבו רומי עוסקת בזהות לאורך כל השנים. אנחנו רואים את דמותה יחפה בג'ינס עם גלביה או לובשת שמלה עם דגם של אזור מסוים בפלסטין. זו הזהות שלה שוב ושוב, ובאמצעות הציורים היא מכריזה שהזהות הזאת מורכבת ואינה ניתנת לצמצום".
הטקסטיל, השטיחים, האריגים והרקמה הם דימויים בולטים ונוכחים בציורים. כדי לדייק בפרטי הטקסטיל אבו רומי משתמשת במכחולים דקיקים, "כמו חוט בתוך מחט. אחרת אי אפשר להגיע לדקויות כאלה בציור. כשהיא מציירת, היא עובדת על שרפרף נמוך כמו האורגות. יש בפעולת הציור שלה משהו פיזי וסיזיפי. היא מוכרחה להרגיש את העייפות כמו פועלת".
שלושה מהציורים ציירה אבו רומי בשנה האחרונה לטובת התערוכה. "בשתיים מהעבודות האלה הדמות שלה שוכבת ולא עומדת כמו בשאר הציורים. אנחנו לא יודעים אם היא חולמת, אם היא מבקשת לנוח או אם היא נופלת לתוך המצב הזה. בשלישית היא מציירת שטיחים שמונחים אחד על השני וברקע יש עוד שטיחים. אי אפשר להבין את הרקע ואת הנושא; אין סיפור אחד. היא חיה בשנה הזאת עם לב ונפש קרועים. במהלך המלחמה נהרגו קרובי משפחה שלה בעזה, ובמקביל היא הייתה לאורך כל הזמן קשובה לכאבים ולפחדים שלי ושלנו. זה היה שיח משמעותי עבור שתינו.
"כל זה קרה בתקופה של השתקות ופחד גדול. היא השתתפה במהלך השנה הזו גם ברזידנסי בירדן עם אמנים ממקומות שונים בעולם. המצב שלה כאמנית פלסטינית שמציגה בישראל, שיש לה אוצרת ישראלית יהודייה, הוא מורכב כשלעצמו. אבל היא אמיצה והיא חוזרת ואומרת שלא צריך לבקש ממנה להצדיק את המצב, אלה החיים שלה. הם מורכבים, וזה בסדר".
אם כך למה היא לא מעוניינת להתראיין על התערוכה?
"היא מעדיפה לדבר בשפה הראשונה שלה – שפת הדימויים ושפת הציור. אני מכבדת את זה. היא נמצאת בעמדה איתנה בקהילה שיצרה לעצמה בנצרת, מציגה בגלריה שלה "בלקיס" אמנים פלסטינים, אמנים מהשטחים וכמובן מהשדה המקומי, ועל הקירות יש טקסט בשלוש שפות – עברית, אנגלית וערבית – כי היא רוצה שיתקיים משא ומתן תרבותי בין אנשים; שישמעו אחד את השני דרך האמנות. היא בנתה לעצמה מקום גם בשדה האמנות בישראל (גלריה גורדון מייצגת אותה כבר שנים רבות – ר"ב) וגם בשדה האמנות הפלסטיני, ויש לה קשר עם אמנים ואספנים משני הצדדים. מהמקום הזה היא רוצה לחולל שינוי.
"גם הטקסט של התערוכה בקטלוג מופיע בשלוש שפות, ויש מדריך קולי לתערוכה בערבית. חשוב לה שהערבית תישמע – גם אם זה במוזיאון הרצליה. היא יודעת שהזהות שלה מורכבת, והיא לא מנסה לרצות אף אחד. אם כולנו היינו מבינים איך זה לעמוד באופן איתן במקום הכמעט בלתי אפשרי הזה, היינו מעריכים גם את הדיבור שלה וגם את השתיקה שלה".
"קרובה אצל עצמה" | פאטמה אבו רומי, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
אוצרת: פרופ' יעל גילעת
נעילה: 19 באפריל 2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
