"טכניקת השעווה הנעלמת מאפשרת לי חופש טוטאלי. באמצעותה אני יכולה ליצור כמעט כל אובייקט", מספרת קטיה איזבל פילמוס על הטכניקה שבה היא עובדת זה שנים ביצירת עבודות הזכוכית שלה על בסיס תבניות ויציקות. בנוף האמנות הישראלי, שבו יש מעט אמני.ות זכוכית, ועוד פחות מכך כאלה העובדים ביציקות ולא בניפוח ומבער, המסלול שבחרה פילמוס הוא יייחודי, ועבודתה המורכבת והמאתגרת מאפשרת לה להגשים את החזון האמנותי שלה.
פילמוס סיימה את לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ב-2002. "לא התחברתי לזכוכית במהלך הלימודים. בקורס מבוא לזכוכית, שלקחתי כמו כולן בשנה א', הייתי נחתכת כל הזמן עד לרמת התפרים. אמרתי אז שבחיים לא אתקרב לחומר הזה יותר. בשנה ב' בחרתי במסלול פיסול וקדרות, ובפרויקט הגמר שלי לא הייתה בכלל קרמיקה – לעבודה קראו 'בגד גוף' והוא היה עשוי ברובו מלטקס בטכניקה של יציקות. יצרתי תבנית גוף שלם של מי שהיה אז בן הזוג שלי, וממנה יצרתי חליפת גומי אנדרוגינית, שהחלק החיצוני שלה היה העתק שלו והחלק הפנימי שלה היה נגטיב של הגוף שלי. רצפת החלל שבו היא הוצגה הייתה משובצת בפלטות גבס שמהן צמחה שרשרת שיניים שלו ושלי, שהקיפה את החלל".
כשסיימה את הלימודים חברה לאמן שרון קרן (ממקימי קבוצת זיק), שהיה מרצה שלה בבצלאל, לעבודה בבית סוזן בירושלים – עמותה לשיקום בני נוער בסיכון. "התחלתי כמדריכה, ואחרי שנה הפקידו בידי את כל הנושא של העיצוב. בני הנוער שם עסקו בייצור של מוצרים שונים כחלק מתהליך השיקום שלהם. עם הזמן נתנו לי סטודיו והרבה חופש להתנסות, ושם בעצם התאהבתי בזכוכית. לאט לאט גיליתי את עולם יציקות הזכוכית. הרקע שלי בפיסול נתן לי את הבסיס, אבל הייתי צריכה לעשות אדפטציה לעולם הזכוכית. ללמוד איך שורפים, איך זכוכית מתנהגת בכל מצב צבירה".
ב-2006 נסעה לקורס בפילצ'וק (Pilchuck Glass School), בית הספר הבין-לאומי המוערך לזכוכית שהקים אמן הזכוכית דייל צ'יהולי (Dale Chihuly) בארצות הברית, לא רחוק מסיאטל. כעבור שנתיים היא חזרה לשם לתקופה ארוכה יותר אחרי שהוזמנה לתוכנית שהות אמן במקום. בשנת 2009 עזבה יחד עם בעלה דאז, בריטי במוצאו, לאנגליה, שם השלימה בהצטיינות תואר שני בזכוכית באוניברסיטה של סאנדרלנד (The University of Sunderland) בצפון-מזרח המדינה. כשסיימה הקימה סטודיו במרכז הזכוכית הלאומי (National Glass Centre) השוכן סמוך לאוניברסיטה, ובמשך קרוב לשבע שנים יצרה עבורם פרויקטים מוזמנים גדולים עד מונומנטליים – החל בסדרה של 14 פסלים של איילי זכוכית עבור מזקקת גלנפידיך שמוצבים בשדות תעופה ברחבי העולם דרך פרויקטים לבתי חולים בשיתוף המטופלים וכלה בפסלי הפרסים שמוענקים בטקסים הוליוודיים.
אחרי שבע שנים שבהן התמקצעה בתחום של יציקות זכוכית עברה לחיות ולעבוד באזור האגמים שבצפון-מערב אנגליה. במהלך אותן השנים גם החלה לעבוד עם סטודיו ברנגו (Berengo) בוונציה – סטודיו בבעלותו של אדריאנו ברנגו (Adriano Berengo), שבו לדבריה מפסלים בזכוכית כדי להכניס רוח קצת יותר עכשווית לכל תחום הזכוכית בוונציה שהוא יחסית מסורתי ומיושן. "ברנגו הקים סטודיו עם כל הציוד והאמצעים הנדרשים ועובד עם האמנים המובילים בעולם", היא מספרת. "כשעזבתי את אנגליה ב-2019 הגעתי לשלושה חודשים לוונציה ועבדתי איתם על פרויקט גדול של האמן הסיני איי ווי ווי שהוצג במקביל לביאנלה בשנת 2022. דרכו גיליתי את הזכוכית השחורה".
גם בזכוכית השחורה, שהפכה לאחד החומרים העיקריים בעבודותיה, היא משתמשת באותה טכניקה של יציקות ("שעווה נעלמת" או "שעווה אבודה"). "המודל הראשוני יכול להיות כל חומר – רדי מייד, קלקר, חומר קרמי ועוד. בהתאם לחומר שממנו הוא עשוי אני יוצרת תבנית – זו יכולה להיות תבנית סיליקון מורכבת או תבנית גבס פשוטה – ולתוכה אני יוצקת שעווה חמה, נוזלית, ומחכה שתתמצק כדי לחלץ אותה מהתבנית".
מכיוון שהשעווה היא חומר רך שאפשר לשחק בו גם אחרי שהוא מתמצק, בשלב הזה היא לרוב מבצעת בפסל מניפולציה כלשהי באופן ידני. כך, למשל, בעבודות שהציגה בביאנלה לאמנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל וגם בתערוכת יחיד שהציגה ב-2023 בבית האמנים תל אביב, היא חיברה בין יציקות שעווה של בקבוק חם או תיקים לבין יציקות שעווה של הטבור שלה. בסדרת העבודות שהיא יוצרת בחודשים האחרונים, שאחת מהן מוצגת בתערוכת היחיד שלה בבית האמנים בראשון לציון (אצרו: אפי גן וקרן ויסהויז), היא מכניסה פתיל לתוך פסל השעווה, מדליקה אותו ומאפשרת לנר שנוצר לטפטף.
אחרי שהדימוי העשוי שעווה מוכן, היא בונה סביבו תבנית שעשויה משילוב של חומרים כמו גבס, קוורץ, סיבי זכוכית ורשת לולים – כאלה שיכולים לשרוד בטמפרטורה גבוהה בתנור לאורך זמן. את התבנית היא מציבה מעל קיטור חם שממיס את השעווה, וכעת היא יכולה לצקת את הזכוכית לתבנית הריקה.
את הזכוכית היא מייבאת מחו"ל, לרוב מוונציה. "אני עובדת עם זכוכית קריסטל שיש בה 30 אחוז עופרת, מה שהופך אותה לרכה יותר ולכזו שניתכת בטמפרטורה נמוכה יותר. יש לה גם איכויות אופטיות גבוהות יותר. החיסרון היחיד שלה הוא שהיא הרבה יותר כבדה. הזכוכית מגיעה בפורמט של מטילים, כמו מטילי זהב, בצבעים שונים שנקבעים על ידי הצובענים שמעורבבים בה".
את מטילי הזכוכית מכניסה פילמוס לתוך עציצים ריקים מקרמיקה שיש חור בחלקם התחתון. את התבניות שיצרה היא מניחה בתנור כשהפתח שלהן כלפי מעלה, ומעליהן היא מניחה את העציצים שבתוכם הזכוכית המוצקה. כשהתנור מתחיל להתחמם, הזכוכית ניתכת ונוזלת מתוך החור שבעציץ אל התבנית. "נדרשות לתנור בערך 24 שעות להגיע לטמפרטורת יציקה. אחר כך אני נשארת בטמפרטורת יציקה של 830-850 מעלות צלזיוס כמה שעות, בהתאם לגודל של האובייקט, ואז הפסל מתחיל תהליך של הרפיה שיכול לארוך שבועות ארוכים. לכל זכוכית יש מה שנקרא טמפרטורת הרפייה, וככל שהאובייקט עבה יותר, כך הירידה עד לטמפרטורת ההרפיה צריכה להיות איטית יותר. האיילים הגדולים שיצרתי באנגליה לתצוגות של גלנפידיך בשדות התעופה, למשל, היו בתנור 41 ימים".
המשיכה שלה לעבודה בזכוכית שחורה חופפת לעיסוק המתמשך וארוך השנים שלה בזהות ובגוף. "יש משהו בזכוכית שקופה או צבעונית שהוא לא מספיק נאמן לחומר של הגוף. הזכוכית השחורה מאפשרת לראות המון פרטים, כאלה שאי אפשר לראות בזכוכית שקופה. עוד בבצלאל עסקתי בנושא של זהות. בשנת 2002 התחלתי לאסוף את השיער שלי. בכל פעם שאני מסתרקת אני אוספת את מה שנותר על המברשת, מגלגלת אותו לכדור ושומרת. גיליתי שאני מאבדת בין 60 ל-80 גרם שיער בשנה. בתערוכה שהוצגה בבית האמנים בתל אביב ב-2023 (אצר: ערן ארליך), הצגתי עבודה דמויית צעיף ארוך שעשוי כולו מאותו שיער שאספתי. כשעברתי לאנגליה, התחלתי לאסוף גם ציפורניים. אולי בגלל שאין לי ילדים אני מוצאת את עצמי מבצעת פעולות של שימור. מעניין אותי לדעת כמה אינפורמציה אפשר להוציא מעצם או משערה, מדברים שהגוף השיל. מבחינתי המהלך הזה הוא גם תקשורת עם העתיד, אני הופכת אותו למהלך עם ערך ארכיאולוגי".
אותו מהלך ארכיאולוגי בא לידי ביטוי בעבודת כמוסות זמן שהיא מציגה בתערוכה הנוכחית בראשון לציון. "את סדרת כמוסות הזמן הראשונה יצרתי בשנה הראשונה שלי באנגליה. היא עשויה כמוסות זכוכית חלולות שבתוכן נמצאת המון אינפורמציה ודי-אן-איי שלי. אני שותלת המון די-אן-איי כדי שאם ירצו לשבט אותי יום אחד, תהיה בהן כל האינפורמציה. העבודה המקורית נמצאת באוסף של מוזיאון "Tyne & Wear" באנגליה, וכשחזרתי ארצה יצרתי עוד אחת, וריאציה נוספת על אותו הרעיון שמאמצת גם את הזהות הבריטית שרכשתי, וזאת כדי להראות שזהות היא דבר פלסטי שמשתנה כל הזמן".
בסדרה החדשה שמוצגת בתערוכה מוצגות עשר כמוסות בצבעים שונים. "הכמוסות מכילות שיער שלי, אוסף של ציפורניים (שלי ושל אחרים), שורשים וענפים של עצים מארגנטינה ומאנגליה, דוגמאות של כתב היד שלי באנגלית ובעברית, צילומי אם-אר-איי, אוסף של קבלות מגולגלות, מפות של מקומות שגרתי בהם, מבחנות עם הדם שלי, יציקה של הטבור שלי ועוד. על כל אחת מהכמוסות חרוט רכיב מהניתוח הכימי של הדם שלי. טכנית אפשר לפתוח את הכמוסות, אבל המבקרים בתערוכה לא אמורים לעשות את זה. הם מתבוננים מבחוץ, מתעמקים בניסיון לפענח מה יש בכל אחת מהן".
האלמנט של הטבור, שמופיע גם בעבודות נוספות, הוא בעיניה קפסולת זמן בפני עצמה. "ברגע שיתחילו לשבט בני אדם, יהיה איבר אחד שיהפוך להיות מיותר, והוא הטבור. אני מדמיינת שביום שבו זה יקרה, הטבור יהפוך להיות חותמת של אמינות שלפיה מדובר בבן אנוש טבעי ולא משובט. במקביל, הטבור הוא גם צלקת, ואני משתמשת בו כדי לעסוק בצלקות שמותירה ההגירה".
ההגירה היא גם הנושא המרכזי של "אוטופיה", עבודה גדולה שהיא מציגה בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל במסגרת התערוכה ("בשפת הזכוכית", אוצרת: אנריאטה אלעזר ברונר). העבודה מכילה 38 אלף דימויי אצבעות שיצקה – כמעט כולן בבטון, למעט כמה מאות בזכוכית כחולה. הן מוצבות כולן בתצורת מפה גיאוגרפית וטופוגרפית של מדינה דמיונית – האצבעות הכחולות מסמנות את הים ואצבעות הבטון את היבשה. "זו עבודה שנולדה בעקבות הברקזיט באנגליה. השנים האחרונות שבהן חייתי שם היו סוערות מבחינה פוליטית. היינו קבוצה של שמונה חברות ממקומות שונים בעולם, וכולנו נאלצנו לחזור למדינות המוצא שלנו בעקבות החוקים החדשים".
את הדימויים לאצבעות אספה ממהגרים ועקורים באנגליה, בארצות הברית, בהולנד ובישראל, חלקם גם של פלסטינים שחיים בגדה. "אני לוקחת כוס ומערבבת בה אלגינט – חומר רפואי שמשמש בעיקר רופאי שיניים – ומבקשת מהאנשים להכניס לתוכו את האצבע שלהם. החומר מקבל את תשליל האצבע שלתוכו אני יוצקת גבס. אחר כך אני יוצקת בדמותו תבניות גומי, שכל אחת מכילה עשר אצבעות, ואליהן אני יוצקת בטון. וריאציה קודמת של העבודה הוצגה גם בתערוכה בבית האמנים, אבל בתערוכה הנוכחית במוזיאון היא צומחת בצמוד לקיר מעוגל, שמקנה לה ממש נראות של מקום על פני הגלובוס, על פני כדור הארץ".
העיסוק המרכזי שלה בשנה האחרונה הוא בעבודות באותה זכוכית שחורה. "זה התחיל ממקום תמים לכאורה. בחודש הראשון של המלחמה לא הגעתי לסטודיו, פחדתי להתקרב אליו. אחרי חודש, כשהעזתי לחזור, החלטתי שאני לא רוצה להתעסק במלחמה וחיפשתי את המקום השקט שלי – פיסול בחומר קרמי. ישבתי לפסל ויצאו שלושה ראשים, לא של אנשים ספציפיים, אלא כאלה שנוצרו באופן אינטואיטיבי. כשסיימתי את פעולת הפיסול והתחלתי לצקת תבניות ושעווה, עניין ההמסה חדר באופן לא מודע. בהתחלה המסתי את השעווה עם פן, ואחר כך התחלתי לשתול בה פתילים כדי שאוכל להדליק את הפסל.
"משם עברתי לצקת לבנים, בלוקים. לבנה היא סמל של בית, היא מציינת מקום. כשאני מדליקה וממיסה אותה, היא מסמלת עבורי גם את חורבן הבית הפרטי שלי וגם את חורבן הבית הקולקטיבי. בסדרה גם ספר תנ"ך, מילון, ואולי תהיה בהמשך גם האנציקלופדיה העברית – אובייקטים שנמצאים בתשתית הידע של התרבות. תהליך השריפה מהפנט אותי, ואני מגלה שיש המון אסתטיקה בהרס".
כואב, נמס ושט | קטיה איזבל פילמוס, הגלריה העירונית ראשון לציון
אוצרות: אפי גן וקרן ויסהויז
נעילה: 26 באפריל 2025
בשפת הזכוכית | תערוכה קבוצתית, מוזיאון ארץ ישראל
אוצרת: אנריאטה אליעזר ברונר
נעילה: 22 בפברואר 2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
