במרץ 2024 נפתחה התערוכה "אמונה בסלע" ("Faith Like a Rock"), תערוכת יחיד ראשונה של האמן וודי דה אות'לו (Woody De Othello) בגלריית סטפן פרידמן (Stephen Friedman Gallery) שבלונדון. דה אות'לו נולד ב-1991 במיאמי, פלורידה, וידוע בעיקר בזכות האופי הרב-תחומי של עבודתו הכוללת פיסול, ציור ורישום, ומתפרשת על פני מגוון רחב של מדיומים כמו קרמיקה, גילוף עץ, ברונזה, דיו וצבע שמן. הוא הציג בעבר בגלריה הייוורד (Hayward Gallery) בלונדון במסגרת "Strange Clay" – תערוכה קבוצתית שזכתה להצלחה מסחררת בעולם האמנות בכלל ובעולם הקרמיקה בפרט.
בתערוכה הזאת עוסק דה אות'לו בשאלות של זהות, מוצא ומקום. הוא מתייחס למורשת שלו ולהיסטוריה המשפחתית שלו שמגיעה מאפריקה, ומותח ביקורת על המערב ועל האופן שבו הוא תופס אמנות אפריקאית ואמנים ממוצא אפריקאי. נדמה מהשיטוט בתערוכה כי דה אות'לו מציב לעצמו מטרה להנגיש את האסתטיקה של האמנות האפריקאית הקדם קולוניאליסטית לקהל הרחב. גלריית סטפן פרידמן ממוקמת בלב המרכז של לונדון ומושכת אליה מבקרים רבים, ולכן זוהי הזדמנות מצוינת להעניק לגיטימציה ומעמד לאמנות הזאת ממש כפי שאמן מהמערב עשוי לצטט אמנות מהרנסנס באירופה.
בכניסה לחלל הגלריה רחב הידיים והמואר מוצגים כמה פסלים גדולי ממדים שניצבים על שלושה משטחי עץ רחבים של ארגזי שילוח. הפסלים עשויים מחומר בטכניקות של בניית יד ומְשלבים בין חפצים מהמרחב הביתי כמו מגהץ קיטור, פטיש ואגרטלים לאיברים אנושיים כמו רגליים, זרועות, אוזניים וראש מזוגגים בזיגוגים בוהקים. הטקסט שמלווה את התערוכה מציין כי "דה אות'לו הופך חפצים יום-יומיים לכלים אנתרופומורפיים, כלים מכילים בעלי תכונות אנימיסטיות. פסליו הצבעוניים והמורכבים נראים כמו חפצים מונפשים וחיים". לדוגמא הפסל "תחינת רחמים" ("A plea for mercy") מורכב מחצי גוף של דמות אנושית כורעת ובז המונח על הגוף כעל שולחן. כפות ידיה הגדולות במיוחד של הדמות מונחות על רגליה בתנוחה שהיא ספק תפילה ספק תחינה, והפסל נראה מעט כמו שולחן קפה או שידה. פסל נוסף, "המרפאים התאספו יחד" ("The healers gathered around") מציג מערך של רגליים סבוכות, כורעות, מתפתלות ומתקפלות המאורגנות בתצורת שולחן נמוך בזיגוג ירוק בהיר. פסל אחר, "האזנה מיסטית" ("Mystic Listening") עשוי מגוף דמוי אגרטל, גם הוא בעל איברים אנושיים כמו אוזניים וידיים, בזיגוגים של חום ואדום.
הדמויות של דה אות'לו מוזרות ומוגזמות. הן בעלות גוף אנושי חלקי, והאיברים שלהן מוגדלים וסבוכים אלה באלה. הטקסט שמלווה את התערוכה מציין כי ההשראה של דה אות'לו לפסלים היא ממצאים ארכיאולוגיים מאפריקה הקדם קולוניאליסטית שנמצאו במאלי, ואף פסלים ואיורים ממצרים הפרעונית. לדוגמה דמות הבז בפסל "תחינת רחמים" מזכירה את האל המצרי הקדום הורוס המתואר לעיתים קרובות כאדם בעל ראש בז. רפרנס מובהק לעבודותיו אפשר לראות בפסל מפורסם שנמצא במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, "דמות טרקוטה ישובה" ממאלי מהמאה ה-13. אפשר לזהות את האופן שבו דה אות'לו מסדר את הזרועות והרגליים של הדמויות שהוא מפסל במעין קיפול או כריעה בדומה לאותו פסל אפריקאי. אזכור הממצאים האלה נובע מהרצון שלו לחקור את המורשת וההיסטוריה של אפריקה ואת שורשיו וההיסטוריה המשפחתית שלו ולחשוף את עולם האמנות העכשווי המיינסטרימי להיסטוריה של האמנות האפריקאית.
בריאיון איתו באתר של הגלריה מעיד דה אות'לו כי הוא אוהב ליצור כמה שיותר הקשרים לעבודות שלו וכי הוא שואף לחקור נושאים של מוצא ומקום. הוא מסביר שם כי לוחות העץ של ארגזי השילוח שעליהם מוצגות העבודות בחלל הכניסה מייצגים עבורו את המעבר של הרעיונות לעבודותיו מיבשת אפריקה אל אירופה והמערב. דה אות'לו מותח ביקורת על הייבוא מאפריקה אל המערב, הן של אמנות הן של בני אדם.
הפרצופים בפסליו פונים לכיוונים שונים, אחד כלפי מעלה, אחרים מסתובבים לאחור או פונים מטה, הידיים והאיברים השונים מזדקרים ומעוררים תחושת פירוק ואי-נוחות. על פי דה אות'לו אלו נועדו לייצג "סחורות" שנשלחו מאפריקה אל המערב, בני אדם דחוסים בארגזים בדרכם לאירופה.
הפסלים בעלי המוטיבים האנושיים ואופיים האנתרופומורפי מוצגים לצד ציורי שמן ורישומים של צמחים וטבע. הבחירה נובעת מהרצון לייצג רעיונות מטקסים דתיים באפריקה. דה אות'לו מתייחס למונח ריפוי, ומציין בריאיון לגלריה ובטקסט שמלווה את התערוכה שההשראה שלו מגיעה מטקסים שונים שבהם הטבע מהווה מרחב להחלמה ולעיבוד רגשי. גם פה הוא מצביע על אפריקה הקדם קולוניאליסטית ומספר כי הייצוג של הטבע בעבודתו משמש מרחב שוויוני שבו כולנו יכולים לשהות, וכי הוא מייצר עבור קהל המבקרים הזדמנות להתחבר לעצמו ולמקום. דה אות'לו מספר שהוא יוצא לטיולים באופן יום-יומי ושהשהייה בחוץ מאפשרת לו מרחב יצירה, החלמה ושיקום שלא דורש ממנו מאמץ משום סוג. במובן זה הוא פונה לטקסים קדם-קולוניאליסטים ומנכס מחדש את הזכות של האדם (ושל האמן) לשהות בטבע כפי שהיה נהוג באותם טקסים בעבר.
באותו ריאיון מספר דה אות'לו על הבחירה שלו לעשות שימוש בחומר קרמי. הוא מסביר כי מבחינתו יש לחומר הקרמי שני שלבים, ושהשלב הראשון הוא זה שלפני השריפה הראשונה של החומר, מצב הצבירה הגולמי שלו שבו הוא נושא אך ורק צורה. "השריפה הראשונה הופכת את החומר לקרמיקה, ובסטודיו שלי אנחנו לא צובעים את הקרמיקה בבת אחת, לכן יש רגע שהקרמיקה היא רק חומר גולמי שאין לו צבע, אבל לאחר השריפה הראשונה הצורות כמעט מתקשרות ומקרינות איזה צבע הן היו רוצות להיות". אני מחבבת את הציטוט הזה של דה אות'לו, כי כמו בהתייחסות שלו לאמונה אנימיסטית הוא מייחס לחומר תכונות אנושיות ומטעין אותו בכוח אמוני.
השיטוט בתערוכה מתגלה כחוויה שלמה שבה כל חלל בתערוכה הוא חלל ייחודי בעל נושא, צבע ונרטיב. החלל הראשון בעל לוחות השילוח הגדולים הוא רחב ידיים ומואר שבו אפשר לראות את העבודות הגדולות ביותר בתערוכה, והוא משמש כמעין קדימון לרעיונות שמופיעים בחללים הבאים. לאחר מכן התערוכה מובילה לחלל צבוע בכתום ואדום עזים, שעל קירותיו מוצגים ציורי שמן קטנים ושני פסלים ירוקים גדולים על במה עגולה. החלל הזה מייצר חוויה של עומס רגשי; הצבעים הופכים אותו לדחוס ומטעינים אותו בתחושה עזה של תשוקה לצד אי-נוחות מסוימת. הרעיונות של דה אות'לו הולכים ומתבהרים יותר ככל שמתקרבים לחלל האחרון והפנימי ביותר בגלריה. החלל הזה צבוע בצבע כחול עמוק, ובמרכזו עומד שולחן ארוך שדומה לספסל כנסייה ועליו מוצגים פסלים שבהם חוזרים מוטיב הבז וכפות הידיים. על קירות החלל מוצגים ציורי שמן גדולים של צמחייה לצד שורה של רישומי עט בצבע כחול. כאן מתקיים הקשר לרעיון האנימיסטי שהוא מביא בעבודותיו לצד ייצוגים מהדת הנוצרית. באותו ריאיון הוא מתייחס לשם התערוכה "Faith Like a Rock" – "אמונה היא דרך להיות אופטימי, דרך אופטימית לתמרן ברחבי העולם. גדלתי בכנסייה ובה תמיד מדברים על איך אלוהים חזק, והוא מוחשי כסלע. התערוכה מייצגת את שילוב הרעיונות הללו".
החוויה שאות'לו מעניק לצופה מורכבת משכבות שונות של משמעויות וחוויות ויזואליות מגוונות. אינני בטוחה שרעיון הריפוי שעליו הוא חוזר בריאיון המלווה את התערוכה הוא בהכרח מה שחווה המבקר, אך עם זאת הרעיון של אמונה והקשר שלה לטבע בהחלט נוכחים, ויש אולי מי שיחווה זאת כחוויית ריפוי. הגודל והצבעים העזים של העבודות מושכים את העין וסוחפים את הצופה. ייתכן שהחוויה של מבקר בתערוכה שאין לו בהכרח הסבלנות לצלול לעומק המשמעויות השונות של העבודות עשויה להיות חוויה חיובית וקלילה.
התערוכה גם מעלה לדיון את מקומה של האמנות האפריקאית בעולם האמנות המערבי. במשך שנים ספגו מוסדות אמנות באירופה, ובמיוחד בבריטניה, ביקורת על הדרך שבה הגיעו לידיהם יצירות מאפריקה ומהמזרח הרחוק. לפי כתבה במגזין פרמלנט מפברואר 2024, יותר מ-90% מהמורשת האמנותית שמדרום לסהרה שוכנת כיום מחוץ ליבשת כתוצאה מהכיבוש הקולוניאלי במהלך המאות ה-19 וה-20 וכי במוזיאון הבריטי בפרט יש כ-69,000 אלף פריטים באוסף האמנות האפריקאית, עובדה שממחישה כי המאבק על צדק תרבותי ועל השבת נכסים היסטוריים עדיין רחוק מלהסתיים. לכן הצבת יצירות בעלות סממנים תרבותיים מובהקים מאפריקה בחללים מערביים כמו גלריית סטפן פרידמן היא אמירה ביקורתית על מעמד האמנות האפריקאית באירופה בכלל ובאנגליה בפרט. התערוכה של וודי דה אות'לו היא הצהרה תרבותית ומחווה להיסטוריה האישית והקולקטיבית של האמן, ויכולה להתפרש כקריאה לשינוי.
Courtesy images by the artist and Stephen Friedman Gallery, London and New York, Jessica Silverman, San Francisco, Karma, New York and Los Angeles.
תאיר אלמור – אמנית ומעצבת, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, ובוגרת תואר שני ב-Information Experience Design מ-Royal College of Art
