"לא מעניין אותי לרקום נכון", אומרת האמנית אורנה דגני. "לא למדתי לרקום באופן מקצועי ואני גם לא יכולה למשטר את עצמי. אני מתייחסת לרקמה כמו אל הציור. הגישה שלי היא ציורית לגמרי. בפועל זה אומר שאני עובדת מהכלל אל הפרט, מתחילה בשכבות בסיס עבות ועליהן יוצרת את הפרטים. לפי התפיסה שלי ולפי מה שלמדתי, ציור ורישום הם כתם שיש לו צבע וצורה, והוא נמצא ליד כתם אחר. גם ברקמה אני מחפשת צורות וכתמים".
דגני, שעוסקת בעיקר ברקמה בחמש-שש השנים האחרונות, מציגה בימים אלה עבודה גדולת ממדים בשם "הדס", במסגרת תערוכה קבוצתית בגלריה זוזו בעמק חפר (אוצרת: רותם ריטוב). התערוכה, "ועשתה להם אות לראות", מציגה עבודות של אמניות ואמנים ישראלים שעובדים בטכניקות של מלאכות יד עמלניות, בעיקר רכות וטקסטיליות. בטקסט התערוכה נכתב כי "חומרי הבד מעוררים נוסטלגיה, מסמלים שייכות וזהות אישית, נושאים ממד אישי, זיכרונות, שייכות וזהות שבטית ומסורתית, מהווים מושא להתרפקות ונחמה, ומאפשרים העברת מסרים, לעיתים קשים ורדיקליים, תוך פתיחות והנאה מצד הצופה. הרקמה, הצמר והבד שזורים בערכים אנושיים תת-הכרתיים, מעוגנים ומושרשים במורשות תרבותיות, בחברה, בהיסטוריה ובמיתולוגיות".
גם החיבור של דגני לרקמה נושא ממד אישי וזיכרונות. בתקופה שבה הייתה סטודנטית צעירה לאמנות בבית הספר קלישר, התרחש אירוע יוצא דופן שבמסגרתו אמא שלה נעלמה מביתה ולא נמצאה עד היום. "זה קרה בשנת 1988", היא מספרת, "אני הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי וכבר לא גרתי בבית. אנחנו חמישה אחים ואחיות, אחותי הצעירה הייתה רק בת 14. תוך כדי לימודי האמנות שלי לא רציתי לתת לזה לפגוע בי, אבל אחר כך זה פגע בי ביג טיים. במשך שנים רבות העדפתי לא ליצור אמנות. אמנם עסקתי בתחום באופנים שונים – ציירתי בהזמנה, למשל ציורי קיר למסעדות, לימדתי אמנות בסטודיו שלי ועבדתי כגננת – אבל לא רציתי להתמודד עם המקום הרגשי של האמן, עם החשיפה ועם הביקורת".
רק אחרי שמלאו לה ארבעים, אחרי שהכירה את בן זוגה הנוכחי ונולד בנם עומר, היא הבינה שהיא מוכנה נפשית לחזור ולעשות אמנות, והתחילה בפרקטיקות של ציור ורישום. "אחרי כמה תערוכות יחיד הבנתי שאין לי ברירה ואני צריכה לחזור לגעת בנושא ההיעלמות. אבא שלי עבר אז בדיוק לבית אבות, ובעקבות המעבר הגיעו אלי ארגזים ישנים עם חפצים של אמא שלי – חוטי תפירה, רקמה, סריגה ועוד.
"לאורך כל הילדות שלנו, מעבר לתחזוקת המשפחה והבית, הידיים שלה היו עסוקות. היא רקמה, סרגה, תפרה, יצרה קרושה, גובלנים ועוד. אחותי הגדולה ואני היינו מצטרפות אליה, ובאחת הפעמים אפילו סרגנו יחד שטיח לסלון במשך חצי שנה בערך. אבל אני לא המשכתי לעסוק בזה. מאז שהייתי נערה לא נגעתי בחוטים, לא זכרתי מה עושים איתם".
מציאת החומרים בשנת 2017 עודדה את דגני להתחיל לעסוק בסיפור האישי שלה, אבל בשלבים הראשונים לא הטכניקה הנחתה אותה, אלא התוכן. "בשלב הראשון פתחתי את האלבומים הישנים והוצאתי מהם תמונות מאירועים שונים בחיי המשפחה – טיולים, ארוחות משפחתיות, נסיעות וגם סתם אירועים מחיי היום-יום. התחלתי בליצור רישומים שהיו מבוססים עליהם. כשהחלטתי שאני רוצה ליצור פורטרט של אמא, ניסיתי בפעם הראשונה להשתמש בחוטי הרקמה שלה. יצרתי רישום על בסיס תמונה קטנטנה שלה בשחור-לבן, והתחלתי לרקום לפיו".
באותה התקופה בערך עלה אצלה גם הרעיון ליצור תערוכה שלמה שתעסוק בסיפור. היא חברה לאמנית שלומית גולדפינגר, שעסקה אז בסדרת עבודות הקשורות לאביה, ויחד הן שלחו הצעה לתערוכה משותפת. "קיבלנו המון תשובות שליליות, עד שהגיעה דנה גילרמן ומצאה בזה פוטנציאל. היא גרמה לנו להבין שאלה צריכות להיות שתי תערוכות יחיד ולא תערוכה משותפת, אבל כן כאלה שיכולות להיות מוצגות אחת ליד השנייה".
גילרמן היא גם זו שעודדה את דגני להמשיך בעבודות הרקמה, בדגש על אלה שיצרה בפורמט קטן. "היא הגיעה אלי לסטודיו ופרשתי לפניה את כל מה שעבדתי עליו עד אז. היו שם הרבה ציורים ורישומים, ענקיים וקטנים יותר, והייתי בטוחה שהיא תתרשם מהם מאוד. אבל מכל מה שראתה היא התמקדה באחת הרקמות הקטנות שיצרתי והבהירה לי ששם טמון הפוטנציאל ובזה אני צריכה להמשיך. היא ראתה בה משהו רומנטי, סימבולי, כזה שלי היה קשה יותר לראות. זה היה בעיניה המפתח לתערוכה, והיא שלחה אותי הביתה להמשיך לעבוד בפורמט הזה".
אחד הרעיונות שעלו בשיחתה עם גילרמן, מספרת דגני, היה הקונספט של סטוריבורד. זה מה שהוביל אותה ליצירת התערוכה "נהדרת", שאצרה גילרמן ושהוצגה בבית האמנים בסופו של דבר בשנת 2021, אחרי כמה דחיות בעקבות סגרי הקורונה. "לאורך כל התקופה של הקורונה ישבתי בבית ורקמתי. בדימויים שברקמות התחלתי גם לשחזר מצבים מהזיכרון, ולא בהכרח כאלה שראיתי בתמונות הישנות. אחת המחשבות שעלו בדיאלוג עם דנה הייתה להכניס לתוך הרקמות קלקולים, סיטואציות לא מאוד נעימות שהיו בבית".
התערוכה, שבה נחשף לראשונה הסיפור על אימה, זכתה לתשומת לב רבה, ורבות מהעבודות בה נמכרו. "נדרשו לי שלושים שנה להתמודד עם הסיפור הזה, אבל אז, כשהפרויקט הסתיים, התחלתי שוב לחפש את עצמי. לא הרגשתי שאני יכולה לחזור לציור, אבל הבנתי גם שאני לא יכולה לרכוב על הסיפור הזה יותר".
למשך תקופה מסוימת היא חזרה לצייר ציורי שמן קטנים, ובהמשך החלה לרקום מצבים מסיטואציות ביתיות יום-יומיות – לא מהעבר, אלא מההווה שלה ושל משפחתה. "אנחנו גרים בבניין בתל אביב שמיועד להריסה. כבר כשנכנסנו אליו, לפני עשר שנים, הייתה תוכנית כזו. אמרו לנו שזה יקרה תוך שנתיים. בשנים האחרונות זה הגיע למצב שחותמים איתנו חוזה כל חצי שנה, ובינתיים זה לא קורה. הבנתי שכבר שנים אנחנו חיים במקום שיכול בכל רגע להיעלם, מה שהוביל אותי לאסוף רגעים קטנים ממנו, לתפוס הבלחות קטנות מחיי הבית ולהנציח אותם".
את אותם הרגעים שהיא לוכדת היא מוציאה לפעמים מהקשרם על ידי ביטול הרקע וההקשר או באמצעות משחק בגודל של הדימויים – או שהיא מקטינה או שהיא מגדילה אותם מאוד. כך, למשל, בעבודת רקמה ענקית שיש בה דימוי של כד פרחים על רקע בד שחור. במבט ראשון הוא נראה מהודר וטבעי ומהדהד מסורות אמנותיות של זרי פרחים הולנדיים, אבל למעשה מדובר בכד קטן של פרחים מלאכותיים מפלסטיק שנמצא בחדר האמבטיה שלה. כדי לרקום את הכד, היא הניחה אותו על הפסנתר שבביתה, ולכן גם בחרה בבד שחור – כמו הפסנתר – כמצע.
גם העבודה שמוצגת בתערוכה הנוכחית בגלריה זוזו מציגה רגע קטן בפורמט מוגדל. "בעבודה נראית הדס, חברה שהייתה מגיעה אחת לשבוע לתל אביב וישנה אצלנו בסלון. היא נהגה לשכב על הספה ולגלול בטלפון, וכשהייתי מסתכלת עליה בסיטואציה הזאת זה נראה מצד אחד כמו רגע קטן ופשוט, ומצד שני היה בו משהו שהזכיר עבודות מההיסטוריה של האמנות, מודליסטיות שדגמנו לציירים כשהן שוכבות, והבד של הספה נשפך למרגלותיהן".
עוד שלב בהתפתחות האמנותית – התמטית והטכנית – של דגני היה כשהצטרפה לפני כשנה וחצי לקבוצה של אמנים ואמניות בהנחיית האמנית מאיה כהן לוי. הקבוצה נפגשת אחת לשישה שבועות ומאפשרת מקום לדיאלוגים אמנותיים, לביקורות ולהתייעצויות. "בעקבות המפגשים בקבוצה התחלתי לרקום ביד חופשית, ללא רישומי הכנה. עד אז הייתי רושמת על הבד את הדימוי ואז עוברת עליו באמצעות החוטים. היום אני לא עושה את זה יותר. אני 'נופלת' על הבד כדי שהדימוי ינשום".
עוד שינוי שחל אצלה בתקופה האחרונה הוא המעבר לעבודה גם על בדים גדולים מתוחים בעקבות אותה עבודה גדולת ממדים. עד אז היא עבדה בעיקר על בדים חופשיים שהייתה יכולה להחזיק בעצמה ביד, להניח על שולחן או "לסגור" כל פעם חלקים ממנו באמצעות מסגרת פלסטיק ייעודית. העבודה על בד גדול המתוח על כן ציור מאלצת אותה לרקום כשהיא זו שזזה מסביב לבד – מלפניו, מאחוריו, מעליו ומתחתיו. "זו עבודה פיזית מורכבת. אני רוקמת עם שתי ידיים וצריכה לדעת איפה להכניס את המחט ולהסתובב סביב הבד כדי להוציא אותה מהצד השני. אני כל הזמן בתנועה, וזה מצריך הרבה יותר עבודה טכנית".
אותם הקלקולים שהתחילה להכניס לרקמה הפכו להיות נוכחים גם באופן פיזי – בעבודות מסוימות היא רוקמת על הבד משני צדדיו, כך שחלק מהדימוי נראה בחלק האחורי וה"פחות יפה" של הרקמה. "זה הופך את הרקמה ליותר מעניינת ופחות שטוחה מבחינה מחשבתית. המטרה היא ליצור איזו תחושה קטנה של חוסר נוחות, אחרת זה יפה מדי, נעים מדי".
אפשר להבחין בקלקולים האלה גם בעבודה חדשה שתציג במסגרת תערוכה קבוצתית בבית הבאר ברחוב הרצל בתל אביב. התערוכה, שתיפתח השבוע, תציג את עבודותיהם של אמנים ואמניות מאותה קבוצה של מאיה כהן לוי. בעבודה, בד ארוך באורך 2.5 מטרים על כ-55 ס"מ, היא רקמה דימויים של צמחים שגדלים אצלה במרחב הביתי. "צמחים יפים מדי לא נכנסו לעבודה. הם כולם צמחים פשוטים שאני השרשתי, כמו פוטוס או יהודי נודד שיש בכל בית או שהיו פעם בכל בית. אלה צמחים שאני מוצאת את עצמי מסתכלת עליהם כל הזמן. הם גדלים בקלות, לא צריך לטפל בהם יותר מדי, והם מזכירים לי גינות של פעם, לא הצמחים הטרופיים או האקזוטיים שאפשר למצוא בבתים היום".
בשנה האחרונה הצטרפה גם כחברה בגלריה השיתופית נולובז והציגה בה עבודות רקמה חדשות וגם כמה רישומים שחזרה ליצור במקביל. לאחרונה הציגה עבודות רקמה גם בגלריה של קרן בר גיל ברמת השרון והשתתפה בתערוכה קבוצתית במיאמי, שהוצגה במקביל ליריד ארט באזל ומטרתה הייתה לתמוך באמנות ישראלית.
העיסוק באמנות וברקמה בפרט, היא אומרת, הוא שהחזיק אותה בשנה האחרונה. היא לא הצליחה ליצור אחרי שבעה באוקטובר, וכשחזרה ליצירה הרגישה שזה המקום שמגן עליה מפני מה שקורה בחוץ.
הדקירה של המחט וגם משיכות החוט, היא מספרת, הפכו במשך הזמן גם לעניין רוחני. "יש ברקמה פעולה כואבת. זו לא הנחת צבע באמצעות מכחול או רישום בעיפרון – פעולות שעוברות דרך היד. לחוט ולמחט יש את הנתיב שלהן, וזה נתיב מוגבל. הוא מייצר עבורי מגבלות, כמו משבצות מסוימות שתוחמות את גבול העבודה שלי. אני אוהבת את ההגבלה הזאת כי בתוכה אני מוצאת את עצמי הכי טוב".
"ועשתה להם אות לראות" | תערוכה קבוצתית, זוּזוּ, גלריה להנעה תרבותית, אזור התעשייה עמק חפר
אוצרת: רותם ריטוב
נעילה: 11 בינואר 2025
"רב שיח" | תערוכה קבוצתית, בית הבאר, תל אביב- יפו
אוצרת: מאיה כהן לוי
פתיחה: 9 בינואר 2025
נעילה: 30 בינואר 2025
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
