את דרכו בעולם הקרמיקה, ובעולם האמנות בכלל, החל יאיר לוי באמצע שנות השלושים לחייו. היום, כעשור לאחר מכן, לאחר שזכה בפרס מילה מטעם עמותת אמנים יוצרים בישראל, הוא מציג תערוכת יחיד ראשונה בשם "נֶ אֱ לָ ם" בגלריה BY5 באוצרותה של ענת גטניו.
במקצועו לוי הוא רואה חשבון, והוא עדיין עובד במקצוע בחצי משרה. לוי חי ועובד במושב שדה אילן שבגליל, שם גדל ואליו חזר לפני כשנה וחצי אחרי תקופה ארוכה שבה חי במרכז הארץ. "אמנות תמיד הייתה שם מבחינתי, אבל ברמה של חוגים ומתנ"ס", הוא מספר. "יום אחד, כשהייתי כאמור כבר בשנות השלושים לחיי, אמא שלי חזרה מירושלים עם רימון מקרמיקה, אלה שמוכרים לקראת החגים. היא התחרטה על זה שלא קנתה עוד אחד, ואני, כנציג ועדת קישוט של הבית, הכרזתי שאכין לה אחד בעצמי. לא ידעתי אפילו להגיד אז שהוא עשוי מקרמיקה, אבל משהו מלמעלה או יד המקרה הובילו אותי אל שולמית טייבלום-מילר, שהייתה המורה הראשונה שלי. ההתאהבות שלי באובניים הייתה מיידית.
"הנושא של הטכנולוגיה של הקרמיקה – הידע הטכנולוגי בתחום הזיגוגים והאלכימיה של התהליך – ריתק אותי מההתחלה. זו גם המומחיות של שולמית. אחרי שלמדתי אצלה המשכתי ללימודים אצל ג'קרנדה קורי, וכעבור שנה אמרתי לה שאו שאני קונה לעצמי תנור או שאני הולך ללמוד בבצלאל. נרשמתי למחלקה לקרמיקה וזכוכית, ואחרי קצת יותר משש שנות לימודים סיימתי את התואר ב-2017".
הלימודים של לוי נפרשו על פני תקופה ארוכה מהרגיל, והם גם היו מאתגרים במיוחד, בעיקר בהתחלה. "היה לי קשה לשלב אותם עם החיים והעבודה. גרתי אז ברמת גן, והנסיעות והדרישות הלחיצו אותי. אחרי הסמסטר הראשון חשבתי לעזוב, אבל בדיעבד אני שמח שנשארתי. בשנה האחרונה ללימודים אפשרו לי באופן חריג לנסוע לחילופי סטודנטים בניו יורק למשך סמסטר אחד. זו הייתה חוויה שלימדה אותי המון. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, ולמדתי שם הרבה דברים חדשים. יש שם גישות שונות של עשייה. אף אחד מהקרמיקאים שפגשתי, למשל, לא קונה חומר – צריך להכין אותו לבד. אני, שכבר עבדתי אז הרבה עם פורצלן, הייתי צריך להבין איך אני מכין אותו, לבדוק ולחקור איך הוא מתנהג בשריפה".
אחד התחומים שבהם עסק לוי עוד בתקופת הלימודים היה פנימיות מול חיצוניות. "פרויקט הגמר שלי כלל אובייקטים מהעולם של העבודה המשרדית. הצבתי ארונות משרדיים עם מדפים וסידרתי עליהם המון כלים בנראות ובצבעוניות של קלסרים עם הדוגמה המוכרת בשחור-לבן ופס אדום. באמצעותם עסקתי בפנימיות עדינה אל מול חיצוניות מחוספסת, סטנדרטית, משעממת".
ראיית חשבון נראית לך משעממת בהשוואה לעבודה בקרמיקה?
"בהתחלה חשבתי שמדובר בשני קצוות שלא עובדים יחד. היום אני מבין שאני אישית חייב את שניהם. אני לא חושב שיכולתי לעסוק רק בקרמיקה 24/7. אני זקוק לבסיס של התעסקות במשהו אחר, וגם שיהיה לי למה להתגעגע. היום אני עובד בחצי משרה, מה שמאפשר לי להתעמק גם בהנהלת חשבונות וגם בקרמיקה".
במהלך הלימודים בבצלאל החל לוי לפתח גם את הטכניקה שהוא מרבה לעבוד בה ושניכרת גם בתערוכה הנוכחית: דפי פורצלן דקיקים שהוא יוצר על האובניים ומשלב באובייקטים שלו. "אני עובד עם מצע דקיק של פורצלן. בתערוכה הנוכחית הוספתי לו לראשונה גם נייר, מה שמאפשר לדקק אותו עוד יותר. אני עובד איתו על האובניים, ובכל פעם חותך רצועה ומניח בצד. כשאני צובר מלאי של רצועות אני מדביק אותן בתוך הכלי. בגלל שהחומר של הכלי וגם הפורצלן שניהם עדיין לחים, הם יכולים להתנועע ולייצר צורות שונות. בתערוכה הזו ניסיתי לראשונה לעבוד גם עם פורצלן שחור בחלק מהכלים".
הכלים שאליהם מדביק או לתוכם מכניס לוי את רצועות הפורצלן הדקיקות הם כלי חומר, לרוב בצורה של בקבוק, שהוא מחפה בזיגוגים שונים שהרכיב בעצמו. "כשהתחלתי ללמוד תמיד אמרו שבקבוק זה הדבר שהכי קשה לעשות, כי צריך גם לפתוח וגם לסגור אותו. מההתחלה הרגשתי שזה האובייקט שאני הכי נמשך אליו, וכשהתחלתי לעבוד על התערוכה החלטתי שהאובייקטים יהיו בקבוקים. אבל הם לא נשארים בתצורת בקבוקים – אני מעוות אותם באמצעות רצועות הפורצלן".
אותם הזיגוגים שיוצר לוי בעצמו זוכים גם הם למקום של כבוד בתערוכה כחלק משמעותי מתהליך היצירה שלו. לצד הכלים הרבים הוא מציג סדרה של אריחים שמקיפים את קיר הגלריה, גוף עבודות באורך 11 מטרים הכולל כ-60 אריחים שונים. האריחים הם בבחינת תצוגת תכלית של העיסוק שלו בטכנולוגיה של הקרמיקה. בנוסף לכך על אחד מקירות הגלריה מוצגים מדפים של כוסות קטנות שיצר לטובת טסטים ביצירת הזיגוגים.
"הכול חייב להיות מסודר ורשום כדי שאדע לחזור למתכון. יש כאלה שמעדיפים לקנות את הזיגוגים מוכנים וזה בסדר, אבל אני מוקסם מהאפשרויות ומהניסיונות שהטכנולוגיה מאפשרת. יש לי ידע שצברתי בנושא, ובנוסף אני קורא המון, וכל מתכון לזיגוג שאני מוצא אני מנסה לשפר. האפקט שאני מנסה לייצר רוב הזמן הוא כזה של בעבוע, חספוס. אני מרגיש שזה מעצים את הניגוד שאני עוסק בו, בין הפנים לחוץ. החספוס של הכלי אל מול הפורצלן העדין והפריך. במקביל יש בזה אתגר טכנולוגי שמרתק ומאתגר אותי. האפקט של הבעבוע נוצר הודות לשימוש בסיליקון קרביד (תרכובת כימית הבנויה מפחמן וצורן ר.ב.), ולפעמים הוא גורם לזיגוג להיות בעל אופי קצת גס מדי, חותך. לי חשוב שהוא יהיה נעים למגע ולכן אני בודק את התרכובות עד שאני מגיע לאחת שנכונה לי.
"בכל כוס שמוצגת בתערוכה יש בערך 15 אופציות לזיגוגים שונים. כשאני עושה את ההצלבה בין מספרי הזיגוגים שאני רושם בתחתית הכוסות לאינפורמציה שאני נוהג לכתוב במקביל במחברת ייעודית אני מרגיש שהניסיון שלי בהנהלת חשבונות מסייע".
אחד הדברים שהפתיעו את לוי היה העניין הרב שמוצא קהל המבקרים דווקא באותם הטסטים שמוצגים באמצעות הכוסות. "היה לי ברור שאציג אותם בתערוכה כי הם חלק ממני. ההתנסויות, הבדיקות, הטכנולוגיה. זו גם דרך להראות עד כמה חשוב הפן הזה של הפיתוח ועד כמה הוא תורם לי לעשייה. בשוטף זה פן שקצת נשכח, ובאמצעות העובדה שאני חושף אותו לעיני הקהל אני לוקח אותו אל מאחורי הקלעים. וכן, זה קיבל יותר פוקוס ממה שחשבתי, כולל אנשים שרוצים לרכוש את הטסטים. אבל זה האינוונטר שלי, אני לא מוכר אותו בעד שום הון שבעולם. מה שכן, אני מבין עכשיו שזה משהו שאני יכול להמשיך איתו הלאה".
האריחים שמציג לוי על קירות הגלריה מאפשרים לו, לדבריו, להתפרע עם המשחק שלו בזיגוגים. "ניסיתי לייצר משהו משוחרר, בלי מחשבה. יצרתי אריחים, הנחתי אותם על שולחן, לקחתי המון זיגוגים שהכנתי והתחלתי להניח ולזרוק אותם. אני לא חסר מודעות לגמרי כי אני יודע מה כל אחד מהם עומד לייצר מבחינת הצבעוניות, אבל זה אפשר לי להשתולל קצת".
את התמה של פנימיות מול חיצוניות מלווה בתערוכה תמה נוספת – זו של האילמות, השתיקה. היא מופיעה כבר בשם התערוכה, וגם הטקסט שכתבה גטניו נפתח בפסוק מפרקי אבות שלוי מספר שמלווה אותו לאורך השנים: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָהְ. לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה" (משנה, מסכת אבות א', י"ז). הטקסט הזה כתוב גם על גבי כמה מהאריחים שמוצגים בתערוכה. "זה האופי שלי – אני מעדיף לשתוק מאשר לדבר. דפי הפורצלן מסמלים את המילים שרוצות לצאת אבל לא עושות את זה עד הסוף. תמיד יש איפוק.
"במקביל ישנו הסיפור של אמא שלי, ששני גידולים במוח נטלו ממנה את היכולת לדבר. זו לקות שנקראת אפאזיה (או בעברית – שתקת). היא יודעת מה היא רוצה להגיד וקוגניטיבית היא בסדר גמור, אבל המילים לא יוצאות. זה ככה כבר הרבה שנים. ברגע שהעניין הזה חלחל לעבודה, הבנתי למשל שאני לא יכול להעמיד את הבקבוקים עם צוואר זקוף. החלטתי לעוות אותם, בעיקר את הפיות שלהם. כמובן קיבלתי ממנה אישור להשתמש בסיפור שלה. לתערוכה עצמה היא לא יכולה להגיע, אבל צילמתי עבורה הכול בווידיאו".
ברגע שהתבשר לוי על זכייתו בפרס מילה לפני כשנה החל גם הליווי האוצרותי של ענת גטניו, שאיתה עבד לכל אורך תהליך יצירת התערוכה. "זה תהליך שאני יכול רק לברך עליו. היא הגיעה לסטודיו שלי כמה פעמים במהלך השנה וגם ידעה להגיד לי מתי להפסיק כשאני מגזים. העבודה על התערוכה לאורך השנה הקשה הזאת הייתה מבחינתי סוג של מפלט. עברתי במהלכה גם תהליך של החלמה והפנמה של העשייה שלי, שתמיד מלווה בביקורת עצמית. מבחינת עבודת הקרמיקה זו השנה הכי טובה שהייתה לי עד כה".
"נֶ אֱ לָ ם" | יאיר לוי, גלריה BY5, תל אביב
אוצרת: ענת גטניו
נעילה: 9 בנובמבר 2024
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
