מתוך שפע התערוכות שהוצעו למשתתפי הכנס השנתי ה-58 של המועצה הלאומית לחינוך לאמנויות הקרמיקה (NCECA) שהתקיים השנה בריצ'מונד, וירג'יניה, עוררה את סקרנותי התערוכה "אמריקה שלנו/אמריקה של מי?" ("Our America/Whose America?") באוצרותה של לזלי פרין (Leslie Ferrin), גלריסטית ותיקה ומוערכת. במשך ארבעים שנות פעילותה הענפה משמשת הגלריה של פרין בקמינגטון מסצ'וסטס פלטפורמה חשובה לחקר סוגיות חברתיות ותרבותיות. הגלריה מתמקדת במגדר, גזע, מעמד ובעיות עכשוויות הנוגעות לטבע ולאקלים ומבטאת תפיסת עולם ברורה ומדויקת.
בתערוכה קראה פרין לדיאלוג בין אמנים עכשוויים לבין אוסף חפצים היסטוריים שלה ובו עבודות קרמיקה כמו פסלונים, צלחות מסחריות ופריטי אספנות שאספה בקפידה לאורך שנים רבות. פרין ביקשה לתת לאמנים במה לחקור סוגיות חברתיות ותרבותיות עכשוויות ולדון בהן והציבה את היצירות ברחבי בית ויקהאם על גבי פריטי הריהוט המקוריים.
בית ויקהאם (Wickham House) הוא חלק ממוזיאון ולנטיין (Valentine)– מקבץ של בתים היסטוריים שנבנו בתקופה הפדרלית בשנים 1815-1812 בריצ'מונד וירג'יניה והוסבו למוזיאון בשלהי המאה ה-19. בית ויקהאם נבנה עבור משפחה מקומית אמידה, ועושרה ומעמדה מונצחים בו בכל פינה, אלא שבניגוד לציפיות לא מצאתי בין חלליו היבטים שונים של החיים הקולוניאליים בתחילת המאה ה-19. חלק ניכר מהאובייקטים המקוריים של הבית הוחלפו זמנית בעבודות של אמנים עכשוויים ששולבו בין חפצים מהאוסף ההיסטורי של פרין ובין חפצי הבית המקורי. וכך השתנתה באופן מהותי חוויית הביקור בו.
לכאורה העבודות נטמעות בתפאורת הבית ומשלימות את הסגנון והעיצוב, אולם עולמות התוכן החדשים שלהן מספרים סיפור שונה מזה של דיירי הבית המקוריים, מספקים הקשר ופרשנות לחפצים המסורתיים ומבטאים הלכי רוח של המאה ה-21. ההצבה מזמנת שיח מרתק בין נרטיבים היסטוריים לסוגיות המורכבות של היום ומאפשרת לאמנים לפתח מבט רלוונטי חקרני בצל אירועי ההווה.
במרכז אכסדרת הכניסה מקדם את פני הבאים "Eva XV" (אווה 15) – פסל גדל ממדים של האמנית כריסטינה קורדובה (Cristina Cordova). קורדובה היא פסלת פיגורטיבית ילידת פורטו ריקו, שיוצרת קומפוזיציות פיסוליות החוקרות את הגבול בין החוויה החומרית והחושית של אובייקט לבין התהודה הפסיכולוגית של דיאלוגים פנימיים חבויים. אווה היא בתה והמוזה שלה מיום לידתה, ובדמותה בת ה-15 המוצגת בכניסה היא רואה את התגלמות ההווה והעתיד. האמנית מרבה להתייחס למקום הולדתה הן בתוכן והן בשימוש בחומרים. על גבה של הדמות ציטטה באותיות מוזהבות "מן ההר והים", שורה משירו של המשורר הפורטוריקני אנטוניו קבאן ואלה (Antonio Cabán Vale) שהפך לסמל של גאווה לאומית ולהמנון אנטי-קולוניאליסטי. פסלה של אווה עומד בניגוד מוחלט לפסל פיגורטיבי מסורתי המוצב בנישה בקיר האכסדרה שבו הדמות הנשית היא בבחינת אובייקט דקורטיבי. מנגד אווה מיוצגת כאישה צעירה חזקה ועכשווית שאינה עוברת אידיאליזציה, אלא מסמלת את התגלמות הכוח, השינוי והאפשרויות הבלתי מוגבלות.
הנוכחות האנטי קולוניאלית מורגשת היטב ברבות מהעבודות בתערוכה. דוגמה לכך היא מערכת התה המהודרת המוצגת בטרקלין רחב הידיים. את המערכת יצרה האמנית ז'קלין בישופ (Jacqueline Bishop) ילידת ג'מייקה, שחיה ויוצרת בניו יורק. עבודתה עוסקת במעמדן של נשים מארץ מוצאה. היא מתחקה אחר ההיסטוריה של נשות השוק, שהיו דימוי נפוץ באיים הקאריביים, וחולקת כבוד והערכה ליכולת ההישרדות שלהן. הדימויים של בישופ אורגים יחדיו את ההיסטוריה של האימפריה הבריטית, הקולוניאליזם וסחר העבדים הטרנס אטלנטי, ובאמצעות מערכת התה היוקרתית ובתגובה לאוסף צלחות ההנצחה של פרין, בישופ משתמשת בכלים שנתפסו בעבר כמותרות קולוניאליות כדי להפנות את תשומת הלב לסיפורים נשכחים על דיכוי של נשים, על סולידריות נשית ועל חיי קהילה.
עבודתה של בישופ "The Keeper of All the Secrets" (שומרת כל הסודות) מפנה זרקור לנושא שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. נשות השוק, שהכירו היטב את תכונות הצמחים והפרחים של האיים הקריביים ויכלו לנוע ברחבי האי בחופשיות, קיבלו על עצמן לעזור לנשים משועבדות להפסיק היריון בלתי רצוי באמצעות שיקויים המבוססים על צמחים מקומיים שהסחר בהם היה לא חוקי. כך הפכה אשת השוק, דמות אייקונית עם סל על ראשה, לשומרת כל הסודות. הדימויים המעטרים את הכלים מתמקדים באותם מפגשים בין האישה המשועבדת לאישה הילידית שבהם הוחלפו מידע וידע על בוטניקה.
עבודתה של האמנית אליזבת אלכסנדר (Elizabeth Alexander) באכסדרת הכניסה ממשיכה את הדיון בנושאים כאובים של דיכוי ושעבוד. "A Mightier Work is Ahead" (עבודתנו טרם הסתיימה), סדרה של צלחות פורצלן עם חיתוכים וגילופים של דמויות על רקע איורי נוף ומבנים ארכיטקטוניים. דמויות המפתח החתוכות ומוצאות מתוך הצלחות מותירות חלל נגטיבי ריק, ואבק החיתוך נאסף בבקבוקונים ומוצג בתחתית ארון התצוגה כחלק אינטגרלי של העבודה. הבקבוקונים כמו מוכיחים שאת ההיסטוריה אי אפשר למחוק; תמיד יוותר האבק שהשאירה מאחוריה. הדימויים העדינים לכאורה יכולים להסתיר או לחשוף היסטוריה אפלה ועוצמתית ומסמלים עבור האמנית תהליכי ריסוק וביטול של סמלי דיכוי. שם העבודה הוא פרפרזה על ציטוט של פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי משוחרר, מתוך נאום שנשא בכינוס השנתי של האגודה האמריקאית נגד עבדות בפילדלפיה בשנת 1863. בכך האמנית מבקשת להמחיש כמה מעט השתנה לאורך ההיסטוריה ומזכירה לנו כי אי אפשר להסתפק במחוות סמליות של קדמה וכי יש עוד עבודה אדירה לפנינו במאבק נגד עליונות לבנה בתרבות העכשווית. וכך כבר באכסדרת הכניסה מועבר מסר שאי אפשר להתעלם ממנו בהמשכה.
"Trenton Vases" (אגרטלי טרנטון) של קונור זורה (Connor Czora) היא סדרת אגרטלים עכשווית המפוזרת בכמה מהחדרים בבית ומהדהדת את ארבעת אגרטלי טרנטון המקוריים, אגרטלים מונומנטליים שהוצגו לראווה וייצגו את ארצות הברית ביריד העולמי בסנט לואיס ב-1904.
סדרת האגרטלים בוחנת את היחסים בין קרמיקה אימפריאלית, טעם תרבותי ומבני כוח סוציו-פוליטיים בארצות הברית, והאמן חוקר כיצד אידיאולוגיות מוטמעות ומונצחות באובייקטים תרבותיים. אגרטלי הפורצלן נוצרו בהשראת הקרמיקה האירופית והאמריקאית בסגנון הבארוק והרוקוקו. הצורות הראוותניות, הנוף המוגזם והשימוש בזהב מגלמים שפע וסמכות. האגרטלים של זורה נשענים צורנית על האגרטלים האימפריאליים אולם מוטיבים מסורתיים שנועדו בעבר להנצחה ולדקורציה מוחלפים במוטיבים של מחאה ודימויים מהתרבות הפופולרית העכשווית. הביקורת הנוקבת האנטי ממסדית של זורה מתובלת בשיק רדיקלי ומאתגרת את הבנתנו את העבר ואת תפקידנו ביצירת עתיד צודק יותר.
האגרטל "Empire" (אימפריה) מתוך הסדרה מתייחס למלחמה בעזה ומנכיח תחושות אנטי קולוניאליות. כל צד של האגרטל מתאר מחאות נגד תפקידה של ארצות הברית בסכסוך, ואת התצלומים עליו צילם האמן בזמן שהשתתף בהפגנות נגד הכיבוש. בבסיס האגרטל תצלומים של כלי תקשורת המתעדים שבויים פלסטיניים כפופי ראש, המחיר האנושי של הסכסוך, ולצידם לוגואים של יצרני נשק אמריקאים שצוברים הון משפיכות הדמים. "באמצעות מסגור ההתנגדות לקולוניאליזם בחומרי מותרות, אני מתחקה אחר הקשרים בין המיליטריזם האמריקאי בחו"ל לבין צבירת עושר בבית…" הוא כותב בטקסט המלווה של התערוכה.
בהמשך, בחדר ההסבה הגדול, חובקים את האח שלושה אגרטלים של קראנק (Crank)– ישות אמנותית מומצאת וחריגה, חסרת מגדר, לעיתים מרושעת, שמציינת במכוון את יום לידתה ביום ההתנקשות בנשיא קנדי, תאריך המציין את מותה של התמימות האמריקאית.
הישות המומצאת יוצרת כלים הנשענים על צורות ילידיות מסורתיות בטרקוטה מחופה באנדרגלייזים עם דגשים של לאסטר זהב שבאמצעותם היא מפתחת גוף עבודות מתריס וביקורתי. קראנק סופגת מוטיבים מתרבות הפופ, מהאקטואליה, מההיסטוריה העולמית ומשוק האמנות בת זמננו. השילוב בין אמירות עוקצניות על תרבות הצריכה האמריקאית בימינו לבין אייקונים תרבותיים וסמלי תאגידים יוצר נרטיבים מרובדים. אוצרים ומוסדות מכובדים רכשו לאחרונה עבודות של הישות, והיא זכתה להצלחה בזמן קצר מאוד בזכות חיצי הביקורת, הלגלוג וההומור בתיאורי החיים במאה ה-21.
כמה מהעבודות בתערוכה עוסקות בפוליטיקה של זהויות ומתמקדות ברעיון של "האחר". העבודות מבקשות להעניק לגיטימציה לשוני ולאחרוּת באמצעות שילוב סממני תרבות מארצות המוצא של יוצריהן ובכך ליצור גישה פלורליסטית רב-תרבותית ליצירתן. כך למשל קבוצת עבודות קטנה של בת' לו (Beth Lo), אמנית ממוצא אמריקאי-אסייתי, על שולחן צידי בחדר האוכל. עבודתה מתמקדת בעיקר בסוגיות של זהות ותרבות על רקע מוצאה וחייה כמהגרת בחברה מערבית מבוססת. אלמנטים של מסורת מול התמערבות, מוטיבים מחיי היום-יום, הורות וזיכרונות ילדות הם מרכיבים מרכזיים שבאמצעותם היא מביעה את הסוגיות הללו. כמו רבים מהאובייקטים באוסף ההיסטורי של פרין, עבודתה של לו מעלה תהיות לגבי מקומו של האדם בהיסטוריה ובתרבות באמצעות אובייקטים הומוריסטיים. היא מאמצת דימוי של ילד כסמל לתמימות, פוטנציאל ופגיעות. הסגנון החזותי הליניארי של יצירתה משלב מסורות של מזרח ומערב – קליגרפיה של הציור הסיני המסורתי עם תרבות הקומיקס המערבית.
בסדרה "Take Out Box" (קופסת טייק אאוט) היא משתמשת ברעיון האוכל כסמל להזנה ולהשפעה מעצבת. תרבות ההשתמש וזרוק בעולם המערבי באה לידי ביטוי בקופסאות הטייק אאוט הסיניות הקלאסיות ובאריזות של מקדונלד'ס שנחשפה אליהם במהלך חייה. הן מחזקות את ההיבטים היום-יומיים של ההשפעות הללו על עיצוב דמותה ומהוות אזכור לזלזול המצער בנושאים של איכות סביבה בתרבות שבה גדלה.
בספרייה מוצגות עבודות של האמנית הקנדית ג'ודי שרטרנד (Judy Chartrand). בסדרת צלחות מאוירות שעניינן סוגיות של קולוניזציה והתבוללות, האמנית מבקשת לספר את סיפור חייה – סיפור של אישה ילידית שקבוצת האוכלוסייה שאליה היא משתייכת נותרה בשולי החברה במרוצת ההיסטוריה של צפון אמריקה. עבודתה מבקרת באמצעות סאטירה את הפוליטיקה ואת האנשים המקיימים מערכות דיכוי כנגד נשים ילידיות באווירה עוינת וכוחנית. רבים מהדימויים משדרים כוח אמוציונלי בעל אפקט מכמיר לב נוכח הטרגדיות שהיו מנת חלקם.
עבודות רבות בתערוכה דנות בתגובת האדם לסביבתו הפיזית, הפוליטית והחברתית. שתי עבודות מורכבות של ג'ייסון ווקר (Jason Walker) מציפות בשאלות על מקומו של האדם במרחב שבין הטבע והטכנולוגיה. המפגש עם עבודותיו מזמן חוויית צפייה ייחודית. העין מבקשת לחזור ולצפות, הראש מבקש לפענח. הסקרנות שבגילוי ההפתעות שהצופה מצפה להן מזוויות שונות של העבודות מרתקת ומושכת.
ווקר הוא רשם וירטואוזי. בהכלאות סגנוניות של קומיקס, היפר ריאליזם וסוריאליזם ובמיומנות ציורית נפלאה החוברת ליכולות טכניות מדהימות, האמן יוצר נרטיבים מורכבים בדו-ממד ובתלת-ממד. תוספות מעולם הדימויים התעשייתי משולבות ביצירה במשחקי הרכבה מתוחכמים שיש בהם אמירה נוקבת והומור גם יחד. ווקר מבקש לשאול כיצד אנו מפענחים ותופסים את חידושי הטכנולוגיה מחד גיסא ואת מרחבי הטבע מאידך גיסא בעולם המשתנה בקצב אימתני. השלמות המנותקת מרגש והגימור המוקפד של עבודתו מעניקים לאובייקט חזות של תוצר תעשייתי, מכני. יש משהו פרדוקסלי בנראות התעשייתית לצד העמלנות באיור המדויק ביד בוטחת ומדויקת. יחסו של ווקר לטכנולוגיה הוא אמביוולנטי ומסוכסך. הדיכוטומיה בין התרבות האנושית לטבע, היברידיות של מציאויות מנוגדות, היא אמירה נוקבת על היחס הסכיזופרני הנוכחי שלנו לעולם שסביבנו.
מקבץ מעבודותיו של האמן הבריטי פול סקוט (Paul Scott) מעורר דיון על מצבה העגום של הסביבה הפוליטית והחברתית בארצות הברית בימינו ומטשטש את הגבולות בין אמנות, קראפט ועיצוב. ערים אמריקאיות ונופים מתועשים כעורים מודפסים על צלחות, אגרטלים ומזכרות. כל העבודות תמימות למראה, מהדהדות כלים מסורתיים בכחול-לבן ושומרות על תבנית קבועה של מוטיב מרכזי במסגרת דקורטיבית. אלא שבמבט קרוב הסצנות הכפריות הפסטורליות המקוריות שאפיינו כלים אלה הוחלפו בנופים עכשוויים והופכות לכלי לפרשנות חברתית-פוליטית באמירה ביקורתית וחתרנית.
בעבודות המוצגות מועברת תחושת עגמומיות מדכאת. נופים מטרידים של תחנות כוח גרעיניות, מרכזים עירוניים ישנים, אתרי תעשייה נטושים, שריפות ואסונות תופסים את מקומם של דימויי טבע נעימים לעין. הנוף של סקוט מעורר סוגיות של גלובליזציה, קפיטליזם, צדק חברתי והשפעה אנושית על הסביבה. עבודותיו מוצבות על מדף תמים למראה מעל האח משני צידיו של שעון עתיק מאוסף חפצי הנוי של הבית המקורי, וממרחק בטוח הן משתלבות היטב בתפאורת החדר ואינן מעידות על התכנים הקשים והסוערים שבהן.
בחדר האוכל רחב הידיים, המהודר והאלגנטי, השולחן ערוך לסעודה עם מערכת כלי האוכל של ג'סטין רות'שאנק (Justin Rothshank). "A People’s Dinnerware" היא מערכת כלי אוכל מרשימה המציגה דיוקנאות של כתשעים דמויות מגוונות שהטביעו את חותמן על ההיסטוריה של ארצות הברית. המערכת כולה יוצרת דיאלוג מרתק עם הצלחות ההיסטוריות של אוסף פרין, שכמה מהן מוצגות גם כן בחדר האוכל. הצלחות ההיסטוריות והכלים העכשוויים של רות'שאנק מגיבים לסביבתם הפוליטית והחברתית, ומעניין להיווכח כיצד התכנים, אמצעי הייצור וייעוד הכלים מאירים את ההיסטוריה המשתנה ללא הרף של ארצות הברית. הדיוקנאות של רות'שאנק על הכוסות, הספלים והקנקנים אינם מצוירים אלא הם עיבוד להדפס מתצלומים תקופתיים בגוונים חומים מונוכרומטיים המעניקים להם ניחוח של דימוי מתוך ספר היסטורי ישן. הצלחות לעומתם מוקפות בהדפסים מסוגננים מן הצומח בצבעוניות עליזה.
סיימתי את הסיור בבית בחדר קטן ששימש בעבר כמשרד לבעלי הבית. גם פה צפיתי בעבודות מטלטלות של שתי אמניות המביעות את תחושות הכעס, הזעם והשנאה המתפרצת בחברה האמריקאית בעקבות אירוע ההסתערות על הקפיטול ב2021- בעידודו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. עבודתה של מישל אריקסון (Michelle Erickson) עוסקת בין השאר במחאות כנגד העליונות הלבנה ובמחאות החמושות שטופחו בעקבות מועמדותו בשנית של טראמפ לנשיאות.
הצלחות של מומוקו אוסמי (Momoko Usami) שופכות אור על האופן שבו כעס יכול לעולל נזק ארוך טווח שישליך על הדורות הבאים. בסדרת צלחות מאוירות האמנית מתעדת סלע ענק שאמור לאטום בתוכו רגשות זעם, אלא שלאור אירועי הפלישה לקפיטול נוצרים בו סדקים רבים ומהם מתפרצים החוצה כל רגשות הכעס המצטברים. באיורים אפשר להבחין בדמויות אנושיות קטנטנות אל מול סלע הממזער את נוכחותם במרחב בשל ממדיו העצומים והשנאה המתפרצת מתוכו. זהו דימוי מאוד לא מלבב של אנושות המתגמדת לאור האירועים הדרמטיים.
אמנים שהיוו מאז ומעולם סיסמוגרף נאמן ורגיש להלכי רוח בחברה יצרו כאן פסיפס ויזואלי של הוויה עכשווית מטרידה. צאתי מבית וויקהאם לוותה בשאלות ותהיות לגבי עתידו של העולם המסוכסך שאנחנו מותירים לדור ההמשך.
"Our America/Whose America?", Wickham House | The Valentine, Richmond, VA
אוצרת: Leslie Ferrin
בהשתתפות:
Elizabeth Alexander, Russel Biles, Jacqueline Bishop, Judy Chartrand, Cristina Cordova, CRANK, Connor Czora, Michelle Erickson, Jennifer Ling Datchuk, Sergei Isupov, Beth Lo, Justin Rothshank, Paul Scott, Rae Stern, Mara Superior, Momoko Usami, Jason Walker and a selection from Ferrin’s Contemporary’s collection of commercially produced ceramics.
דימויים שצולמו על ידי Alexandra Jelleberg ו-John Polak, באדיבות גלריית פרין
יעל נובק – יוצרת ומעצבת, אחראית לקשרי חוץ בזירה הבין-לאומית בבית בנימיני וחברת הנהלה.
