אדם, אמן ואדריכל – אלה שלוש נקודות המבט שמהן בוחן אמיר תומשוב את מושג הבית בתערוכת היחיד שלו "חורבן מהדהד" בגלריה ע"ש אפטר ברר שבמרכז אמנויות מעלות תרשיחא, שאצרה מיטל קילמניק. התערוכה, שמוצגת לצד תערוכת יחיד מקבילה של האמנית ורד אהרונוביץ, מהדהדת את ההרס ואת החורבן הפיזי, המנטלי והרגשי אחרי שבעה באוקטובר, אף על פי שתוכננה עוד הרבה לפני פרוץ המלחמה. כעת, כשהיא מוצגת ביישוב בצפון המופגז, היא נטענת במשמעויות קשות נוספות.
"תפיסת הבית שלי תמיד רוויה פעילות שמערערת את יסודותיו הפיזיים", מספר תומשוב. "ויחד עם זאת, בית הוא המקום היחיד בעולם שחלק ממנו נמצא בנו תמיד, לא משנה אם הוא נהרס או אם אנחנו מפונים. במתכוון או שלא במתכוון, כמעט אין אצלי עבודה שלא נוגעת בנושא הזה".
בתערוכה מוצגות כ־30 עבודות של תומשוב מטווח יחסית רחב של 12 השנים האחרונות. "הייתי אומר שזו רטרוספקטיבה, אבל אני עוד לא בגיל". בשנת 2009 הוא סיים את לימודי האדריכלות בטכניון, אבל מעולם לא עבד כאדריכל. כבר בפרויקט הגמר שלו, שיצר במשותף עם המעצב שגיא רכטר, פזל לעולם האמנות. בפרויקט הם העניקו פרשנות אדריכלית לספר "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום, והציגו לצד מודלים אדריכליים גם עבודות דו-ממד ששימשו כסטורי-בורד.
"עוד בסמסטר הראשון בטכניון ידעתי שארכיטקט אני לא אהיה. החלטתי שאני אהיה אנ־ארכיטקט, כזה שעוסק בתכנון של הרס, במחשבה על זה שגם למבנה יש תוחלת חיים. ברגע שהוא קם, הזמן פועל כנגדו. למזלי בטכניון זרמו איתי, ומצאתי את אלה שידעו לנתב אותי. בין המורים שלי היו גם אמנים פעילים שסייעו לי להיכנס לאט-לאט לעולם הזה. גם פרויקט הגמר זכה להרבה חשיפה, ואחריו התחלתי להציג בתערוכות באופן שוטף".
מלבד תערוכת היחיד משתתף תומשוב בימים אלה בשתי תערוכות קבוצתיות – הראשונה במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע (אוצרת: שיר מלר-ימגו'צי) והאחרת במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון (אוצרת: מיטל מנור). בחודש האחרון יצר גם פרויקט חדש ומיוחד לתערוכה המרכזית של אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" של עיריית תל אביב-יפו שהוצגה בפארק החורשות (אוצרות: טלי קיים והגר רבן). למרות כל אלה, ולמרות תערוכת יחיד לפני שנתיים במוזיאון פתח תקווה לאמנות ועוד תערוכות רבות שבהן השתתף, גם היום הוא מרגיש לעיתים "קצת כמו גנב שמצא איזו פרצה ונכנס לעולם האמנות. השילוב בין אדריכלות לאמנות הוא עדיין קצת יוצא דופן".
מתחילת דרכו עוסק תומשוב בעבודות דו-ממד לצד עבודות תלת-ממד וגם בשילובים ביניהן. אחת הפרקטיקות המרכזיות שלו היא רישום. "אני חייב כל הזמן לרשום. כך אני משמר את היכולת להתבונן וכך אני נמנע מהעיוורון הפסיכולוגי – משהו שרשם לא יכול להרשות לעצמו. מעולם לא למדתי רישום באופן רשמי, אבל כן תמיד חיפשתי את האתגר, והרישום הוא אתגר עבורי".
במקביל הוא עובד כל הזמן בתלת-ממד ביצירה של פסלים ומיצבים מעץ, מקרטון, מברזל, מרדי מייד, מגבס, מ-PVC ומחומרים נוספים ששייכים לעולם הבנייה. "הרבה מהחומרים שמרכיבים את המיצבים שלי הם כאלה שמצאתי באתרי בנייה, במקומות עזובים או באתרים שנהרסו: חלקים של רפסודות עץ, חלקי ארונות, ברזלים".
עוד פרקטיקה נפוצה אצלו היא תבליטי גבס – עבודות דו-ממד ותלת-ממד גם יחד שמבוססות לרוב על אלמנטים קטנטנים יצוקים בגבס, שמהם הוא מרכיב מערכים מורכבים. אחד האלמנטים הללו הוא לבני הבניין.
"כשמזקקים את הקונפליקט בין בנייה להרס, הלבנה שזרוקה בפינת הרחוב היא האלמנט הכי בסיסי שאנחנו מגיעים אליו. הנטייה שלנו היא לחשוב תמיד על בנייה ולהתייחס ללבנה הזו כעל שאריות של שיפוץ. בעיני זה פשוט מנגנון הישרדותי, כי עבורי הלבנה הזו מסמלת דווקא משהו שהיה ונהרס. הלבנה היא המודל של השארית. אני מייצר את הלבנים מגבס באמצעות תבניות סיליקון, לפעמים בכמויות של מפעל. בתערוכה בפתח תקווה, למשל, הצגתי שתי מסגרות לבנים שהממוצע הכמותי ביניהן היה 2,324 לבנים – מספר האנשים שהצביעו לדודי אמסלם בפריימריז של הליכוד. זה מודל שמסמן עבורי הרבה מאוד הרס".
את הניצנים להתעניינות שלו בהרס ובחורבן הוא זוכר שחווה עוד כילד. "מאז ומעולם ראיתי את זה סביבנו. כילד שגדל בעפולה (העיר שבה הוא עדיין חי ועובד. ר"ב) הייתי תמיד במרחק יריקה מאתרים ארכיאולוגיים כמו תל מגידו, וטיילתי בהם המון. תמיד ריתק אותי לראות הריסות. זה כמעט קלישאתי, אבל יופי החורבן תמיד היה טמון בי. הסתכלתי במבט קסום על הריסות ותהיתי למה דווקא הם נהרסו ואנחנו שרדנו".
במסגרת שירותו הצבאי השתתף תומשוב במשלחות סיוע של פיקוד העורף באזורים מוכי אסונות, כמו רעידות אדמה. "נכון שראיתי הרבה דימויים של הרס קולוסאלי, אבל זה לא שאני בפוסט טראומה. אני רואה דברים כאלה שקורים על בסיס יום-יומי. יש בעולם כל כך הרבה אזורי קונפליקט שאנחנו שוליים אליהם. יש למשל ברגעים אלה מלחמת אחים בצפון תאילנד שזורעת הרבה הרס.
"אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו עפים מלמעלה, אבל אנחנו חיים סביב הרס של המון תרבויות שהילכו שנים על פני האדמה והגיעו להישגים מדעיים וטכנולוגיים. גם כשאנחנו מצליחים לעוף, אנחנו מתרסקים בדיוק לאותם מקומות. אני רואה את זה סביבנו ואני יודע שזה יקרה שוב. אבל אני לא מסתכל על ההיבט האנושי של זה, אלא על המורפולוגיות של ההרס שהולכות ומצטברות. אין בעבודות שלי שום דבר מלנכולי או גרוטסקי או מקברי. אין בהן אף פעם דמויות. הצריבה היא צריבה פיזית בחומר בלבד. אני רוצה שיסתכלו על ההרס בגובה העיניים. זו גם אחת הסיבות שההרס הוא תמיד לבן. אני לא רוצה שהוא יהיה טעון באמוציות שצבעים מביאים איתם. אני רוצה שיסתכלו על ההרס ישירות ויהרהרו בתכונות הפיזיות שלו".
הצבע הלבן בולט ברישומים ובתבליטי הגבס, אבל הוא בולט במיוחד במיצבים שבונה תומשוב מחומרים שונים. "אני לא גורע אלא צובר חומרים, מה שכבר שולל עבודה עם הרבה חומרים במרחב הפיסולי המקובל כמו שיש או אבן. באובייקטים שלי אני חוזר אל ארסנל חומרי הבנייה – קרטונים, PVC, פולימרים, גבס, שליכטים".
אחד המיצבים הגדולים ביותר שהציג עד כה היה בתערוכת היחיד שלו במוזיאון פתח תקווה, במסגרת מקבץ התערוכות "אם עץ נופל ביער" שאצרה אירנה גורדון. הוא נבנה על גבי קונסטרוקציית פח מעגלית, שעליה הולבשו אובייקטים מעץ, מ-PVC ומקרטון שעל כולם יחד ריסס תומשוב אבקת גבס. "המיצבים מתחילים ללא תוכנית. אני לא מתחיל עם סקיצה, אני מתחיל עם חומר. אני מסתכל איך החומר מתנהג בתוך הסיטואציה שבתוכה הוא נמצא, וחושב כל הזמן איך אפשר לרבות אותו ולהעמיס עוד ועוד ממנו.
"הצורה המעגלית, שמופיעה ברבים מהמיצבים שלי מדגימה איך הקקופוניה היא תנועה מעגלית שכל הזמן הולכת ומתגברת. היא צומחת לאט-לאט עד שאני מרגיש שהיא באה מספיק לידי ביטוי, ושם זה נעצר. מה שנשאר זה להדגים את הממד של ההתפוררות מבחינה חומרית, ובשביל זה אני משתמש באבקת גבס. אני מרסס את הכול, כך שנראה שעל האובייקטים יש שכבה של זמן שנוכחת בו או אולי נסורת גרעינית או עדות לפעולות שעשה הטבע.
"הרעיון הוא שהתוצאה לא תהיה רציונלית וגם שהמגוון לא יהיה רציונלי. התפקוד צריך להיות של משהו שיצא מתפקוד. אם ייכנס קונסטרוקטור ויצטרך לאשר את המודלים שלי – או שהוא יתלה את עצמו או שהוא יתלה אותי. כן יש ניסיון שבמבט ראשון הם ייראו שטנצים או גנריים, אבל זה משהו שאני כל הזמן מנסה לשבור. הוכשרתי בשנותי כאדריכל לתכנן, אבל הרי בארץ אין לנו באמת תכנון לכלום".
הפרויקט שהציג לאחרונה בתערוכה המרכזית של אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" עסק במקור החיים העכשווי לדעתו – אסדות הנפט. זוהי סדרה של ארבעה מודלים, עשויים עץ וברזל, שנתלו על עמודים במתחם פארק החורשות בגובה של שני מטרים, קצת כמו מרחפים באוויר. "הפארק שוכן במקום שבו פעלו בעבר בתי באר. האנשים והקהילות נהגו להתיישב סביב אותם בתי הבאר, שהיו מאגרי המים היחידים שלהם. היום אסדות הנפט הן מרכז התרבות. הכוח הכלכלי האדיר שלהן הוא שמניע את המערכת, ולכן כולם רוצים להיות קרובים אליהן, למרות שזה כרוך גם במאבקים קשים ואלימים".
במקרה הזה שמר תומשוב על צבעו הטבעי של העץ, כמו בעבודה שלו עם קרטון או עם חומרים טבעיים אחרים. "אני עיוור צבעים בדרגה הכי חמורה שיש, אבל לא זו הסיבה היחידה שאני כמעט לא עובד עם צבע. צבע מייצר אמוציות, ואני לא מעוניין בהן, לא בשליליות וגם לא בחיוביות. אני לא רוצה את הקצוות. אני רוצה את המבט שעסוק בלפענח לראשונה את המורפולוגיה.
"ברגע שאנחנו מפענחים אותה, אנחנו מבינים עד כמה הדבר הזה אסתטי. לאחרונה נרכשה עבודה שלי לאוסף של מוזיאון תל אביב, רישום שמבוסס על דימויי הרס ממלחמת האזרחים בסוריה. אני חושב שצוות המוזיאון עשה מעשה אמיץ מאוד כשהבין שהדימוי הזה יכול להיות רלוונטי לכל מקום. התחושה שההרס והחורבן רחוקים מאיתנו היא התחושה שאני מנסה לנטרל".
לשאלה אם העיסוק האובססיבי בהרס ובחורבן לא מדכא את הרצון שלו ליצור (או מדכא אותו באופן כללי) הוא עונה: "זה לא מוריד אותי לתהומות. אני מבקש להישיר מבט למציאות. בחרתי לעצמי את התפקיד לגלות לעולם שסנטה לא קיים. שההרס הוא בכל מקום. עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לחשוב מה ואיך אנחנו מתקנים. אני חושב שזאת דווקא נקודת מבט אופטימית".
"חורבן מהדהד" | אמיר תומשוב, הגלריה ע"ש אפטר ברר, המרכז לאמנויות מעלות תרשיחא
אוצרת: מיטל קילמניק
נעילה: 9 בנובמבר 2024
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
