טליה מוקמל היא יוצרת ייחודית שעבודתה מפרקת ומרכיבה מחדש מושגים מהשדה שבין עיצוב לקראפט. מוקמל מספרת סיפורים דרך טיפול בחומר, טכנולוגיות חדשניות ומסורתיות ועיבוד של חפצים מהסביבה הביתית היום-יומית. ריאיון זה התקיים בעקבות תוכנית שהות אמן.ית ותערוכה ב"המעבדה", באוצרות שרון תובל שהתקיימו ביוני-יולי 2024.
אני מכירה את היצירה שלך כבר כמה שנים, ודרכינו הצטלבנו בכמה הזדמנויות. אני יודעת שסיימת לימודי עיצוב תעשייתי במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה בצלאל לאמנות ועיצוב, אך לא פעם אני תוהה לגבי הזהות שלך בתור יוצרת. איך את רואה או מגדירה את עצמך?
זאת שאלה שאני נשאלת הרבה. בעבר חשבתי שכדי להיות ברורה יותר לעולם אני חייבת למצוא תשובה, היום אני מאמינה שהעולם יכול להכיל מורכבויות.
הבחירה ללמוד עיצוב תעשייתי הייתה בחירה ממקום אסוציאטיבי. באותה נקודת זמן יכולתי לבחור גם ללמוד עיצוב אופנה, אדריכלות או אמנות. כל תחום שמאפשר לי לספר באמצעותו סיפור חומרי הוא לגיטימי. אני חושבת שהדרך לבניית הזהות שלי מגיעה קודם כול מהמקום שבו נולדתי, מהמשפחה שבה גדלתי, מסיפור החיים שלי ומהיכולת הנרכשת לחשוף מעצמי. אז לשאלתך, אני סך הכלים והסיפורים שרכשתי עד לנקודת הזמן הזו.
חשוב לי לחדד את הנקודה שאין ממש הגדרות ברורות כפי שאולי אנחנו אוהבים לחשוב. כיוצרות, אנחנו בודקות כל הזמן את הגבולות של תחומי העניין שלנו . בנוסף לכך, בתור מי שאוצרת גלריה לקרמיקה ותרבות חומרית אני מודעת מאוד לאזורי הביניים שבין התחומים השונים. אז אני מתנצלת על ההתעקשות, אבל האם את אמנית הפועלת בכלים עיצוביים או שאת פועלת במרחב של קראפט חדש?
אני חושבת שזה דיון חשוב ואני שמחה שאנחנו מציפות אותו. בעיקר כי אנחנו פועלות בסביבה שבהרבה מקרים מבקשת הגדרות, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו.
אני רוחשת הרבה כבוד לשדה האמנות ועל כן אני נזהרת להגדיר את עצמי כאמנית. אבל לשם העניין אני חושבת שנקודת המבט שלי על העולם היא של אמנית שמספרת סיפור באמצעות חומר וטכניקה. המאזן בין החשיבה האמנותית לעיצובית תשתנה בין פרויקט לפרויקט לפי מידת החופש שמתקיימת בהם. בעצם יש לי שתי מערכות הפעלה שאני לומדת איך להשתמש בהן. מצד אחד, אחת הסיבות שהובילו אותי ללמוד עיצוב הייתה כנראה הסיפור המשפחתי שחיבר אותי לעולם החומר. לסבא שלי היה מפעל לטקסטיל בסנטיאגו, צ'ילה, סבתא שלי עסקה בסריגה ובתפירה רוב חייה, ואולי מה שהשפיע עלי בעיקר היה העשייה של אמא שלי חואני מוקמל, מעצבת טקסטיל, שהסטודיו שלה היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. מצד שני, מה שמניע אותי בתהליך היצירה הוא לשקף איזושהי מציאות או מצב תודעתי. באמצעות הטכניקה או החומר שבחרתי אני מבקשת לעשות רפלקציה למצבים אישיים וחברתיים מנקודת המבט שלי.
בחודשים יוני-יולי 2024 הצגת ב"המעבדה" גוף עבודות שנקרא "עכשיו ברעש". האם את יכולה לספר בכמה משפטים מה היה תהליך העבודה עם שרון תובל, האוצר של "המעבדה", ובמה עסקו העבודות שהצגת?
"המעבדה" היא פרויקט שהקים האוצר שרון תובל לפני שש שנים, שבמסגרתו הוא מזמין אמנים ואמניות ליצור עבודה או תערוכה ניסיונית בחלל לתקופה של חודש ימים. זו בעצם קרקע מאפשרת, נטולת הגדרות והיררכיה שמזמינה את היוצר או היוצרת להתנסות בפרויקט פתוח שלא התנסו בו בעבר או שלא היה יכול להיעשות במסגרת אחרת.
ניגשתי לפרויקט בעיצומה של המהפכה המשפטית, כשהקורונה רק התחילה להיות זיכרון מעורפל, ואז מלחמה. לא צריך להיות אנשים רגישים מאוד כדי שלכל האירועים האלה יחד תהיה השפעה על אורח החיים, אבל כאחת שסובלת מרעשי רקע גם בימים שקטים, התקופה הזו דרשה ממני לשנות פאזה וליצור ממקום שונה. בהחלטה משותפת עם שרון, החלטנו שהדבר הנכון הוא לשהות בתחושת חוסר הידיעה וליצור מתוכה. העברתי את מרחב העבודה שלי ל"המעבדה", ובמשך שבועיים התחילו להתהוות העבודות, מיצב אחד עשוי שכבות של שטיחים ושלוש עבודות אחרות עשויות נייר עיתון. הבסיס הרעיוני לתערוכה הוא בעצם העיסוק במחקר תרבות חומרית מקומית, וזאת במאמץ לזהות רבדים נוספים ביחס שלי למקום, תוך חיפוש אחר תחושת שייכות ותחושת בית.
"תרבות חומרית מקומית" ו"תחושת בית" הם מושגים שאני עוסקת בהם הרבה. בייחוד בהיבט המתעתע שלהם. אני חושבת שאלו שני מושגים שונים מאוד זה מזה: בעוד "מקומי" מתייחס לאזור מסוים, תחושת בית יכולה להתקיים בפנטזיה שלנו ולהיות מנותקת לגמרי מהמקום שבו היא נמצאת. מה דעתך? איך את תופסת את שני המושגים האלה?
מעניין, אני יכולה להבין איך המקומי ותחושת הבית יכולים להיתפס כשני מוקדים שונים, אבל אני אשמח להרהר בשאלה אם הם בהכרח מנוגדים. מניחה שזה עניין של פרספקטיבה. כשאני מדברת על "בית" אני לא בהכרח מתכוונת לבית האינטימי שבו אני ישנה, אוכלת וצופה בטלוויזיה, אלא לבית במובן רחב יותר. נקרא לזה הבית במרחב או הבית בישראל. האם ישראל היא בית? האם צריך בכלל מקום קבוע כדי להרגיש בבית?
השאלות האלה ככל הנראה נובעות מעצם העובדה שאני דור ראשון בישראל, ושהמשפחה המורחבת שלי נאלצה לעבור ממדינה אחת למדינה אחרת, עם כל המורכבויות התרבותיות והחברתיות שהמעברים האלה הביאו איתם, ובפרט ההשפעה שלהם על המשפחה הקרובה שלי. הרגשתי צורך לנצל את ההזדמנות ולבחון תנועה חדשה – במקום החוצה, פנימה. בדרך לתשובות לשאלות האלה אני מחפשת את נקודות החיבור שלי למקום דרך העבודה עם החומר וגם דרך הסיפור של התעשייה המקומית, ודרך העשייה אני אורגת את הסיפור האישי שלי בתוכם.
זה מאוד מעניין כי הרבה מהעיסוק במושג הבית בישראל קשור להגירה. אנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, שיש בה בהרבה מקרים זהות כפולה: הבית הישראלי ומדינת הייחוס, כלומר המדינה שממנה מגיע הגרעין הקשה של המשפחה. לתנועה הדיאלקטית הזו יש הרבה השפעה על התודעה ועל ההוויה שלנו. האם את יכולה לתאר דרך העבודות המוצגות בתערוכה באיזה אופנים עסקת בתחושת בית בגלריה (אובייקטים, חומרים, מניפולציות וכו')?
בילדותי הרגשתי יתרון מסוים כמי שנולדה לאבא יליד עיראק ולאמא ממוצא פולני שגדלה בצ'ילה, כאילו מלחמה אחת משלל הסכסוכים הפנים חברתיים כאן, נחסכה ממני. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שלצד היתרון החברתי, תא משפחתי רב-תרבותי מביא איתו מורכבות שהמחיר שלה יכול ליצור ניתוק תרבותי. כלומר בדור של הורי, בהרבה מקרים, בני זוג הקימו משפחות כשכל אחד מהם הגיע מרקע משפחתי טראומטי שונה (שואה/פוגרומים וכן הלאה), עם פער תרבותי ודרכי תקשורת שונות. תחושת השייכות שלהם מתבססת, אולי, על תחושת הזרות שהם חשו במדינות שמהן הם עלו לארץ, אבל היא איננה מבטיחה את תחושת השייכות שלי למקום.
תחושת הבית בהכרח מחייבת את תחושת הביטחון והשייכות. שני אספקטים שנעים על ספקטרום מסוים ומשפיעים על ההוויה שלנו כאן, ובפרט על יכולת היצירה. מתוך החוויה במציאות מעורערת, הגעתי ל"המעבדה" עם אסטרטגיית משחק ועם עיתונים כחומר גלם שמכיל את הטראומה של אותה מציאות. אחת העבודות היא "יומן תערוכה" – 32 יום כנגד 24 עיתונים סחוטים במים. התמצית שלהם, ה"סחלה", מתועדת בצנצנת זכוכית באופן שבו אפשר לראות את התגובתיות השונה של כל עיתון לידיעות שפורסמו באותו יום, והשאלה המרכזית היא איך נראית תמצית היום-יום שלנו דרך העיתון. בעבודה אחרת יצרתי עמוד "תומך" בגובה של 3.28 מטר עשוי שכבות של עיתונים שנאספו בחודשים שקדמו לתערוכה. כמו הרבה עבודות שלי, זו הייתה עבודה סיזיפית שמתקיימת על הקו העדין שבין הניסיון לרפא את הפצע לצורך לפתוח אותו מחדש.
עניינו אותי במיוחד העבודות שעשויות משטיח, בין השאר בגלל העיסוק הקודם שלך במשטחים טקסטורליים בטכנולוגיות מתקדמות שנראו לי בין השאר מחווה חומרית לעולם אורנמנטלי של שטיחים. נראה לי שבתערוכה הזו "חזרת למקור", כלומר עשית מניפולציות על השטיחים עצמם, ולא יצרת להם פרשנות מטפורית או חומרית. האם את יכולה להסביר את התהליך הזה?
עבודות השטיחים הקודמות הן תוצר של המעצבת-חוקרת שבי. חלק מהותי מתהליכי העבודה השקעתי בניסיונות למתוח את הגבולות בין חומר לטכנולוגיה, ומלאכות קראפט שונות היו הבסיס לתהליך. עם הזמן התחילה להעסיק אותי נקודת המפגש בין התרבויות והמלאכות הללו לבין המקום שבו אני נמצאת. מסקרנות ככל שיהיו, אני תמיד ארגיש זרה בתוכן.
בתערוכת היחיד "המסע אל האי רצפה" (גלריה פריסקופ, 2021), בהנחיה ואוצרות של ד"ר טל פרנקל אלרואי, היה בעצם הרגע שבו התחלתי לשאול שאלות ממוקדות פנימה על מהות ההוויה המקומית שלי דרך חומר מקומי וסיפור אישי. בתהליך הזה נוצר המפגש הראשון עם השטיח הפרסי שקיבלתי כשסבתי נפטרה ועם מרצפות הטרצו בסטודיו של אמא שלי בבית ילדותי.
למרות ששטיחים אופייניים יותר למדינות קרות, גם הם מיובאים לישראל מכל מיני תרבויות. בשנים האחרונות אנחנו רואים לא מעט עבודות העוסקות בשטיחים, לדוגמה העבודות של נבט יצחק בתערוכה "ארץ יצורי הפרא" לפני כמה שנים, או השטיחים של עידו מיכאלי שהוצגו לאחרונה בתערוכה "מלאכת התרגום" בארטפורט. מה המשמעות של עבודות השטיחים בתערוכה שלך, או מה המשמעות של השטיחים עבורך?
בין אם הוא נושא הסיפור או אמצעי לספר סיפור, שטיח הוא סיפור. ביחס להרבה חפצי בית, אני חושבת ששטיח הכי קרוב לערך הרגשי שקיים בתכשיט שעובר מדור לדור. יש בו את כל האלמנטים לסיפור ויש בו ערך תרבותי-חברתי-כלכלי. השטיח הוא ראי ההיסטוריה והשתקפות של ההווה, הוא תוצר טכנולוגי וביטוי לדרכי מסחר. הוא סיפור של בית ומשפחה. הוא דימוי בחומר ומאפיין של תרבות ומקום. מי שהשקיע אנרגיה להביא שטיח מנקודה אחת לאחרת, עם כל הגודל והמשקל שלו, יצק לתוכו משמעות. מי שבוחר לשמור את השטיח שלו במחסן, השטיח משרת עבורו סיפור בעל ערך.
עבודת השטיחים הייתה המהלך הראשון שלי בחלל. אפשר לומר שהשטיח נטמע בי כמעין חפץ מעבר. כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ מצ'ילה בשנות התשעים, הם הגיעו עם שטיח סיני ענק בצבע כחול. קשיי ההסתגלות גרמו לסבא וסבתא שלי להישאר בבית, ופערי השפה הקשו על היכולת שלנו לתקשר, ולכן הייתי צריכה להעסיק את עצמי. אני זוכרת את עצמי מבלה הרבה על השטיח הזה. הוא בשבילי מרחב של חלימה ושקט. אז זה לא מקרי שהשתמשתי בשטיח כאלמנט ראשוני שיחבר אותי למקום. זה התחיל מקולאז' עשוי שטיחים שקיבלתי מאנשים שונים במהלך השנים והמשיך למבנה תלת-ממדי, ספק יציב ספק מרחף. כמו שפיגומים הם אמצעי תומך בתהליך בנייה, ככה אני רואה את השטיח, והוא בעיני מרחב מנחם בימים של כאוס.
ולסיום, דווקא בימים האלה כשמושג הבית כל כך מתערער, והרצפה (עם או בלי שטיח) רועדת, מה הלאה?
בראש ובראשונה אני אקח איתי הלאה את השיעור החשוב שלמדתי על אי ידיעה כמעיין נובע למחשבה חדשה. אני מאמינה שהתערוכה ב"המעבדה" תמשיך להדהד אצלי בתערוכות בהמשך הדרך, אבל עד אז אני חוזרת לפרויקטים שחיכו בסבלנות בסטודיו.
ד"ר שלומית באומן– חברת מערכת טקסטורה
