"אני עורכת משמעויות", אומרת האמנית והאוצרת מיכל שכנאי על עבודתה. "אני מלקטת חומרים מכל מיני מקומות ומכל מיני שדות ואז מתיכה אותם, עושה להם טרנספורמציה, מחברת אותם להיברידים ובוראת מהם משהו חדש". זוהי גם דרך הפעולה שהנחתה אותה בתערוכה "על כידון הברוש" (שורה מתוך השיר "ירח" של נתן אלתרמן), שמוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה לאמנות באצירתה של ענת גטניו.
בתערוכה מוצגת סדרה גדולה של עבודות שעשויות מחומרים שונים ובטכניקות שונות – מיציקות בטון ועד עבודות וידיאו – שבעזרתן יוצקת שכנאי, כדבריה, משמעויות חדשות בדימויים מוכרים. בטקסט התערוכה נכתב כי "הדימויים האלה נושאים את המטען הגנטי של הישראליות: אקורדיון, מנגל, אבוב, מגדל מים, את חפירה, מימייה ועוד. מהחפצים האלה, שמקורם במרחבים שונים של הזיכרון הקולקטיבי, היא בונה תצרפים בלתי צפויים המציעים קריאה חדשה של החפצים".
שכנאי עוסקת כבר עשרות שנים בזוויות שונות של המקומיות והישראליות הן בעבודתה כאמנית והן בעבודתה כאוצרת. מאז שנת 2016 היא משמשת כאוצרת הראשית של הגלריה במרכז ההנצחה בקרית טבעון, היישוב שבו היא גם חיה ועובדת. היא נולדה וגדלה בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל כבת שכולה לאב שנפל במלחמת ששת הימים. השכול, ההנצחה והזיכרון עניינו אותה מגיל צעיר גם מתוך הסיפור הפרטי שלה אבל גם מתוך הסיפור הקולקטיבי שלנו כמדינה.
את דרכה בעולם האמנות היא החלה באמצע שנות התשעים, אז למדה לימודי אמנות והוראת אמנות במכון לאמנות במכללת אורנים. היא המשיכה אחר כך לתואר באמנות וגם ללימודי תואר שני במכללת אורנים במסלול אמן-מורה, וסיימה אותם בהצטיינות בשנת 2016. בשנת 2010, במקביל ללימודיה, החלה לאצור, והאוצרות הפכה אז לעיסוק המרכזי שלה. מלבד היותה האוצרת של הגלריה בטבעון היא אצרה תערוכות במוזיאון חיפה, בגלריה העירונית בראשון לציון, במוזיאון בית שטורמן שבעין חרוד ועוד. אותה עריכת משמעויות שהיא מבצעת נכנסת גם לעבודת האוצרות שלה.
"אני עושה אמנות מאז שנת 1995", היא מספרת, "אבל בתקופה שבה נכנסתי לאוצרות לא הצלחתי להחזיק באופן רציף את שני הכובעים. בשמונה-תשע השנים האחרונות חזרתי לעבוד ולהציג יותר בעצמי לצד האוצרות. כשאני חושבת על העבודה שלי עם חומר, מה שמשותף בעיני לעבודות הפיסול וגם לעבודות הווידיאו, למשל, הוא שהכול נעשה בצורה של קולאז'. גם הפיסול הוא אסמבלאז'י – בטון שמשולבים בו הרבה חומרים נוספים, מפלסטיק ועד עלי זהב".
את העבודה עם בטון החלה שכנאי בתערוכת היחיד הקודמת שלה, שהציגה בגלריה ברמות מנשה בשנת 2019. "התערוכה עסקה במתנות שמשפחות שכולות מקבלות מדי שנה ממשרד הבטחון. בכל שנה עוצבה לטובת המתנה הזו איגרת מיוחדת עם בול מיוחד, שאמא שלי, כמו הרבה משפחות שכולות אחרות, הייתה מקבלת. לא היה לה מה לעשות איתן, היא אפילו לא פתחה אותן לפעמים, אבל היא גם לא הייתה מסוגלת לזרוק אותן. זה נכנס לתוך העיסוק שלי במפגש בין השכול הפרטי לבין השכול הלאומי. היה מעניין להסתכל על המנהג הזה כעל משהו מטעם המדינה שמנסה להצדיק את השכול".
בתערוכה ההיא יצרה שכנאי פסלונים היברידיים קטנים, שאין להם שימוש או מטרה קונקרטיים. "יצאתי מהחיבור שבין הגבוה לנמוך, הבטון – החומר שמקושר עם אנדרטאות ומבני הנצחה – יחד עם פלסטיק. אלה היו פסלונים שנראו קצת קדושים, פולחניים. במסגרת התערוכה יצרתי גם טקס זיכרון משפחתי שהיה מבוסס על טקסטים שנכתבו לטובת התערוכה בהשראת אותן אגרות ומתנות.
"בתערוכה הנוכחית אני מציגה גוף עבודות שהתחלתי ליצור בתקופת הקורונה, תקופה שבה הרגשתי שאני רוצה להתרחק קצת מהנושא של הזיכרון. אי אפשר באמת להתרחק, אבל כן להרחיב את העיסוק שלי, לעסוק בטקסים שאפשר לשייך אותם לדת וללאום, באובייקטים של פולחן שהמדינה בעצמה יצרה שקשורים להתיישבות, לנרטיב הציוני".
אחת העבודות הראשונות שמהן התפתחה התערוכה כולה היא "בין הזמנים", עבודת וידיאו שבה פירקה שכנאי סרטון מיוטיוב ובו טקס קציר העומר בקיבוץ רמת יוחנן – עבודה שגם הוצגה בביאנלה האחרונה לאמנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל (2023). "כמו שחומרי הווידיאו מגיעים מיוטיוב, כך מגיעים החומרים הפיזיים מליד הפחים", היא אומרת. "זו העבודה שבגללה התחלתי לשאול שאלות על טקסים ישראליים חילוניים, ובעקבותיה החלו להיכנס אליי לסטודיו חפצים שהתחילו למשוך את תשומת הלב שלי כמו מימיות, אבוב ואקורדיון".
כמו בעריכת הווידיאו גם במקרה של העבודה בבטון למדה שכנאי את העבודה הטכנית בעצמה. "מלבד סדנה בסיסית של שעתיים שלקחתי שבה למדתי להכין עציצי בטון, הכול למדתי בעצמי תוך כדי ניסוי וטעייה. כך גם בעריכת הווידיאו ובחיבורי החשמל והתאורה. את הכול אני עושה בעצמי".
למה דווקא בטון?
"את העבודה בבטון התחלתי באותה התערוכה ברמות מנשה, מתוך הניסיון לעבוד בשפה של ההנצחה וגם בהתאם לשפה הברוטליסטית הציונית. ככל שהמשכתי לעבוד, הטכניקות שלי בעבודה עם בטון התפתחו. חלק מהאובייקטים בתערוכה הם יציקות וחלק מהם הם רדי מייד שאני מצפה בכמה שכבות של בטון על גבי שכבה מקשרת שמסייעת לו להיאחז באובייקט. יש בזה מן הפייק, וזה חלק מהעניין. אם מסתכלים מקרוב באובייקטים כמו האקורדיון אפשר להבין שזו לא באמת יציקה. יש עבודות שמורכבות גם מיציקה וגם מציפויי בטון, מחלקים שאני מחברת אחד לשני, כמו למשל עבודה שבמרכזה את חפירה שיש בה גם יציקה וגם ציפוי וגם עוד חלקים מפלסטיק וזכוכית.
"הבטון כמו חונט את הזיכרון. הוא הופך את האובייקט לסוג של מאובן, משהו שקפא, נחנק. החפץ כבר לא שימושי, אבל הוא נשמר. חלק מהחפצים הם כאלה שנתפסו כמו תוך כדי תנועה, כמו האקורדיון שמנגן או האבוב ששט, והבטון הקפיא את התנועה הזו. זו תנועה שבין החיים למוות. מישהי שביקרה בתערוכה אמרה שהיא הרגישה כמו בחללים הפנימיים של הפירמידות, שבהם חנוטים אובייקטים כזיכרון".
אחת העבודות שמקבלות את פני המבקרים בתערוכה היא "משמעת מים", מזרקה שבה שתי מימיות צה"ליות יצוקות בבטון שופכות מים אל תוך מנגל מצופה בטון. כל מי ששירת בצבא יזהה מיד את המימיות הספציפיות האלה, את המונח "משמעת מים" ואת המנגל הישראלי כל כך שלתוכו נשפכים המים לחינם ולא מרווים דבר בעצם. כמו בעבודה הזו גם בעבודות האחרות האירוניה בולטת. העבודות מלאות הומור, רבות מהן בתנועה, עובדות על מכניזמים פשוטים של מנגנוני לואו-טק או מעגלים חשמליים פשוטים. יש ביניהן אובייקטים שמפיצים אור ונראים ישראליים במובהק אבל גם מהדהדים מסורות נוצריות כמו איקונות מכנסיות, הילות של קדושים או טקסים של דתות שונות לגמרי מזו שלנו.
"זוהי לא התרפקות נוסטלגית", אומרת שכנאי, "למרות שהממד הזה נוכח ואנשים מזהים חפצים מהעבר או מהילדות שלהם. בעבודות שלי תמיד קיים טוויסט אירוני, בגלל המקום שממנו אני באה. כשגדלתי בקיבוץ הרגשתי מאוד שייכת. התרגשתי בטקסים, ניגנתי באקורדיון. אבל אז, כשעזבתי את הקיבוץ בגיל עשרים, עברתי לצד השני. הטקסים האלה מבחינתי התרוקנו לגמרי מהתוכן שלהם. אני חושבת שזה מה שקרה לרוב בני הדור שלי, אני מסתכלת עליו כעל דור שפירק את המנגנונים הציוניים ופנה לעסוק בהגשמה עצמית ובאינדיווידואליזם".
התערוכה מוצגת בחלל של מוזיאון פתח תקווה, שנמצא בעצם בתוך חלל אחר של מבנה יד לבנים. לצד שתי התערוכות המתחלפות שמוצגות בו, נמצאות אותן אנדרטאות מקוריות שאנחנו מכירים היטב מכל מקום. "אנחנו בחרנו להציג בחלל הזה. אני כבר שנים מפנטזת להציג בו. החיבור עם יד לבנים הוא לגמרי ברור. הוא מחזיר אותנו גם למתח שבין הפולחן והקדושה לבין המציאות והזיכרונות ממנה. לאילו דברים אנחנו הישראלים סוגדים? מהם הריטואלים שיצרנו? את מי הם משרתים?".
החיבור עם אוצרת התערוכה ענת גטניו נוצר כשנה וחצי לפני פתיחת התערוכה. "נפגשנו בעבר במסגרות שונות, והזמנתי אותה לסטודיו שלי. לא חשבתי שהשפה שלי תעניין אותה כי ידעתי שהיא עוסקת בעיקר במקומות שמהווים מפגש בין אמנות לעיצוב, אבל היא נורא התלהבה. היא זו ששלחה את העבודות לאירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, ואירנה מיד הזמינה אותנו לפגישה ומשם הכול התקדם מהר.
"אחרי שנקבע תאריך לתערוכה היה לנו זמן להתבשל. אני המשכתי לעבוד ולייצר, והעבודה הייתה מעניינת עבורי בעיקר בגלל החלפת הכובעים. שמחתי להיות לרגע האמנית שמשחררת את השליטה ונותנת לאוצרת להכווין. למדתי ממנה המון בנושא של תצוגה. ההחלטה להציב בכניסה לחלל את העבודות הגדולות ואז לייצר מהלך של הליכה לחלקו האחורי שבו מתגלות פתאום כל העבודות הקטנות יותר הייתה החלטה נכונה שלה".
את רוב העבודות יצרה שכנאי לפני שבעה באוקטובר. "הרגשתי שהן רק הפכו להיות יותר רלוונטיות. לא הייתי צריכה לשנות נושא, פשוט להמשיך בו. צבי טולקובסקי, שמציג במקביל תערוכת יחיד במוזיאון ושאצרתי תערוכה שלו במרכז ההנצחה ב־2016 אמר לי פעם ש'אמנים הם הסנסורים הכי עדינים שקיימים בעולם'. אולי אנחנו באמת מנבאים בעבודות שלנו דברים, מרגישים תנועות שמתחת לפני השטח. אני אמנם יצאתי מתוך המפץ הפנימי שלי, מתוך ההתפכחות שלי, מתוך הפער שבין הפלנטה שבה גדלתי לבין זו שיצאתי אליה, אבל זה מתחבר בצורה ברורה למה שקורה בארץ".
"על כידון הברוש" | מיכל שכנאי, מוזיאון פתח תקווה לאמנות
אוצרת: ענת גטניו
נעילה: 31 בדצמבר 2024
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
