גם השנה התקיים יריד הקראפט והאמנות המסחרי "קולקט" (Collect) בבית סומרסט (Somerset House) שבלב לונדון. היריד חגג עשרים שנות פעילות, ויוצרות ויוצרים רבים הגיעו לעיר בסוף חודש פברואר כדי להציג את עבודתם. בתערוכה הוצג מנעד רחב של עבודות בתחום הקראפט – זכוכית, קרמיקה, תכשיטים, אריגה וטקסטיל – והשתתפו בו אמנים מגלריות בכל רחבי העולם. היריד מושך אליו אלפי מבקרים מדי שנה, והקהל שמגיע מגוון עד מאוד: לקוחות וקניינים, עיתונאים, חובבי אמנות וגם סטודנטיות וסטודנטים סקרנים שבאים להתרשם מהחדשנות המופלאה של עולם הקראפט העכשווי.
לבית סומרסט היו שימושים רבים לאורך השנים, והוא משך אליו אצילים רבים בין המאה ה-16 למאה ה-18 בשל מיקומו בלב העיר הישנה של לונדון (היום מרכז לונדון). את הבניין בנה הדוכס מסומרסט, אך הוא החליף לא מעט ידיים לאורך השנים. אפילו כמה מבני משפחת המלוכה התגוררו בו לתקופות קצרות, למשל המלכה מרי השנייה והמלכה אליזבת הראשונה לפני הכתרתה. לבסוף שימש הבניין בעיקר כבית מגורים של הזוג המלכותי ג'יימס הראשון ואן מדנמרק במהלך המאה ה-17, ומאז הוא בניין לשימור. כשעמדתי בלב הבניין רגעים לפני פתיחת היריד, התקשיתי לדמיין כיצד יצליח המבנה בעל החדרים הרבים והמסדרונות הצרים להכיל בעוד דקות ספורות אלפי מבקרים. בחוץ כבר השתרך תור ארוך במיוחד של עיתונאים ומוזמנים, ואכן בתוך כשעה מילאו את חללי התצוגה המוני מבקרים סקרנים ונרגשים. מלבד כמות המבקרים הגדולה, העבודות בתערוכה מוצגות בצפיפות, וחוויית השיטוט עמוסה בגירויים חזותיים ובתחושת דחיסות. זכרתי עוד מביקורי הקודמים ביריד שכדי לחוות את מגוון היצירות הגדול ולהתרשם בנחת מכל מה שיש ליריד להציע יש לבלות בו יום שלם. בתוך העומס והדוחק מצאתי את עצמי נמשכת דווקא לעבודות בעלות אופי רך או שקט יותר, בין אם במופען הצבעוני והחומרי ובין אם בגודלן, במיוחד בשל הסיפורים שעומדים מאחוריהן והשיחות המרתקות שקיימתי עם האמנים שנכחו במקום.
אחת העבודות הראשונות שסקרנו אותי בשל הצניעות והשקט החומרי והצבעוני שלה היא העבודה של אמלי ג'ו גיבס (Emily Jo Gibbs) הנכללת בעבודות מגלריית "Contemporary Applied Arts" שבלונדון. ג'ו גיבס היא אמנית טקסטיל ורקמה שהציגה בתערוכה את היצירות: "ענן" (Cloud) ו"גן טחב" (Moss Garden). העבודה "ענן" מורכבת מטלאי בדי משי-אורגנזה בגוני אפור ולבן התפורים יחדיו ברקמה עדינה בעבודת יד. העבודה היא דימוי של ענן שמזכיר מעט איור מספר ילדים או ציור עדין בצבעי מים. בשיחה קצרה איתה היא מספרת שנהגה לפני כן ליצור בעיקר דיוקנאות, אך לאחרונה נסעה ליפן, והנופים, הטבע ומזג האוויר השפיעו מאוד על הדימויים שבחרה לייצג בעבודתה הנוכחית. היא מספרת לי על ביקורה בהר פוג'י: "כשהגעתי לנקודת התצפית כיסה את קצה ההר ענן קטן. התיישבתי להתבונן ולחכות בסבלנות שהענן יזוז כדי שאוכל להתרשם מהנוף המפורסם שמושך אליו תיירים רבים. כשהענן בסופו של דבר התרחק לאיטו מההר, הוא שמר על צורתו האיורית והמתוקה וזז בתנועות עדינות ויפות". סיפורה של ג'ו גיבס נשמע לי ציורי ואולי מעט מתמיה, מכיוון שמה שנחרט בה הוא לא המראה המרהיב של הר פוג'י אלא אותו ענן ותנודותיו. בעבודה "גן טחב", העשויה גם כן טלאים של בדי משי-אורגנזה ורקמה ידנית, היא מציירת תמונה מתוך נוף בשמורת הטבע סאיג'ו-ג'י (Saihoji Temple) ממערב לקיוטו. היא מספרת שביקרה בשמורה ביום גשום והטחב נצנץ מטיפות הגשם. "הנצנוץ העניק למרבד הטחב מראה של יריעת קטיפה גדולה ובלתי נגמרת שליוותה את כל הטיול בשמורה", היא מספרת. המראה של מרבד הקטיפה הגדול העניק לה את ההשראה ליצור עבודת טקסטיל ורקמה העוסקת בנוף של יפן ובחוויית הטיול שלה.
באגף הדרומי של הבניין, לצד עבודות גדולות ממדים ובעלות צבעים עזים, ראיתי עבודה עדינה ובהירה של האמנית הקוריאנית אינווה לי (Inhwa Lee) שנקראת "זיכרון של רגשות" (Memory of Emotions). לי ידועה ביכולות הטכניות הייחודיות והמדויקות שלה. בעבר ראיתי את עבודות הפורצלן העדינות שלה בכתבי עת לקרמיקה ושמחתי לחזות בעבודותיה פנים אל פנים. כלי הפורצלן של לי מוצגים ליד החלון ונדמה שהם כמעט מוחבאים, אך במבט קרוב אפשר להבין מדוע הם מוצבים שם. מדובר בצילינדרים עשויים פורצלן דק לבן ועדין בעל שכבות ומרקמים שדרכם עובר האור בעוצמות ורכויות שונות המייצרות עבודה יפהפייה ומרתקת. קשה להאמין שהעבודות שלה עשויות בעבודת יד על האובניים; הצילינדרים נראים כמעט כמו עבודת זכוכית, ואין זכר או סימן למגע היד של האמנית. באתר של הגלריה הסקוטית (The Scottish Gallery) היא מצוטטת: "אני מניחה את העבודה המוגמרת מול חלון שטוף אור שמש ומהרהרת באובייקט, מתבוננת באור העובר דרך קירות הכלי ומרגישה את הטקסטורה של החומר".
לי, המתגוררת בקוריאה, מספרת באתר שאת ההשראה לעבודותיה היא שואבת מהטיולים הרגליים בסביבת הסטודיו שלה. "תוך כדי הליכה לאורך עמק מאחורי הסטודיו שלי אני חולמת על ציור של מים צלולים על פורצלן לבן, וכשאני הולכת בשדות שלג אני מדמיינת שאני לוכדת פתיתי שלג על המשטח הלבן הטהור והחלק הזה".
לי עובדת עם פורצלן לבן במיוחד (Yanggu), עשיר בקאולין שאופייני לקוריאה ולמדינות המזרח הרחוק, בעבודות שלה היא נעה בין שקיפות לאטימות ודוחפת את החומר לקצה גבול היכולת. העבודות יפהפיות ופיוטיות, הן באיכות והן ביופי, ונעשות בתשומת לב רבה תוך הקפדה על פרטים ועל דיוק. אפשר לראות את הצופים מתקרבים לצילינדרים ומתבוננים בהם בעניין רב, מנסים לפענח מהו החומר שהם רואים וכיצד האור עובר דרך השכבות השונות וזז עם שינוי נקודת המבט.
לא רחוק מעבודתה של לי באגף הדרומי, כחלק מגלריית "Thrown" האנגלית, מוצגת עבודתו של קארל סבסטיאן (Karl Sebastian) שחי ועובד בלונדון, בוגר טרי של המחלקה לקרמיקה ב-"Royal College of Art". סבסטיאן מציג בתערוכה אוסף של קומפוזיציות שונות המורכבות מקערות ומכלים קטנים ועדינים המזכירים כוסות, חלקם בעלי זרבובית קטנה או כמה זרבוביות. הכוסות דקות במיוחד ומזוגגות בזיגוג חום כהה מבריק וזיגוג לבן מט. הכוסות מוצגות על אריחים עשויים ג'זמונייט (jesmonite) שביניהם מִרווחים (פוגות) עשויים יציקת כסף. עבודתו נקראת "A homage to Nonna's house" ("הומאז' לבית של נונה", סבתא באיטלקית) – סדרת יצירות נוסטלגיות העוסקות בהיסטוריה המשפחתית שלו, שבה הוא חוקר את האסתטיקה שהביאו איתם סבו וסבתו מאיטליה כשהיגרו לאנגליה. בשיחה איתו מספר סבסטיאן כי חוויות הילדות בבית סבתו הן שעוררו בו את התשוקה להיות אמן. הוא מעיד כי הוא שואף לחיות לצד חפצים יפים בבית שמאורגן בקפידה בדיוק כמו בבית סבתו. "הבית שעיצבו נונה ונונו היה מלא ברהיטים מאמצע המאה, חפצי קרמיקה, ציורים, פסלים ותכשיטי כסף שעשה סבי נונו". בטקסט המלווה את התערוכה הוא כותב שבתור ילד החפצים עוררו את סקרנותו ושהבית היה כמו מגרש משחקים עבור הילדים.
מבחינתו של סבסטיאן העבודה היא השתקפות של חקר חומרי וטכניקות שונות שלמד לאורך השנים. הכוסות והקערות עשויות על האובניים, האריחים ביציקה ועבודות הכסף בריקוע או בתבניות. הוא מושפע מסבו שהיה צורף ויצר עבודות כסף ותכשיטים לבנות המשפחה, אך גם מאביו שעבד שנים רבות כפועל בניין (מכאן הבחירה לעשות שימוש במרווחי האריחים). סבסטיאן מספר כי שניהם אינם בחיים עוד וכי ביתם נמכר כאשר סבתו עברה להתגורר בבית אבות, לכן העבודה מנסה לשחזר מקום וחוויה המתקיימים רק בתמונות ובזיכרונות שלו ושל בני משפחתו. עבור סבסטיאן כאיש קראפט העבודה מייצגת דיאלוג בינו לבין הפריטים שהוא יוצר, בינו ובין ההיסטוריה האישית שלו, בין הסטודיו לתהליך, בין החומר הגולמי למה שהוא בוחר להציג כאובייקט מוגמר. בעבודה זו סבסטיאן חושף את השיחה הפנימית שהוא מנהל עם עצמו כעוסק במלאכה ומאפשר לצופה להיות עד לאופן שבו הוא בונה וצורף שפה ויזואלית של צורה ותפקוד, חומריות וערך, תרגול וסבלנות, אור וצל.
גלריה נוספת שהייתה מעט נחבאת ביריד אך משכה את תשומת ליבי היא גלריית "SHAM", שנוסדה השנה (2024) וכרגע מייצגת רק אמן אחד – אלנה הוסקינס אבראהל (Elena Hoskyns-Abrahall), גם הוא בוגר טרי של "Royal College of Art". העבודה "Charming" עוסקת בתהליך ההתאמה המגדרית של הוסקינס אבראהל מאישה לגבר, והרצון לחוות את גיל ההתבגרות מחדש מנקודת המבט של בחור צעיר. הוסקינס אבראהל יצר את המיצב במיוחד עבור היריד, והוא מציג בו חפצים המסמלים עבורו את החוויות המבישות של גיל ההתבגרות. הוא הופך עפרונות לעוסים או מסטיק משומש לאובייקטים נחשקים באמצעות שימוש בחומרים יקרים ותהליכי יציקה מורכבים בכסף ובפלטינה. בחלל הגלריה הציב האמן ספסל מחדר ההלבשה בתיכון, לוקרים ממתכת וערימת כסאות בית ספר לצד גרביים משומשות ועניבה של מדי בית ספר. בשיחה איתו הוא מספר כי ההשראה ליצירת העבודה החלה בתהליך ההתאמה המגדרית כשחש כאילו הוא חווה את גיל ההתבגרות. הוא מספר שקולו נסדק, עורו השתנה, ריחות הגוף היו זרים לו, שיער גופו צמח והחוויה הרגשית הייתה מועצמת ומציפה, ומעיד כי הוא מחפש יופי באזורים שלרוב מתאפיינים בבושה והסתרה. במובן זה הוסקינס אברהאל חושף את היופי והפגיעות של חוויית ההתבגרות בתוך תהליך של התאמה מגדרית וחוגג את הבחירה המגדרית שלו ואת החירות שהיא מייצגת.
כשאני עומדת ומסתכלת מהצד על התגובות של הקהל למיצב, נדמה שרבים מהצופים אינם מבינים כי מדובר בעבודת אמנות העוסקת בהתאמה מגדרית, אולי כיוון שהיריד מושך אליו קהל שמרני למדי ומשמש בעיקר כאירוע מכירה. חלק מהמבקרים המבוגרים יותר מבקשים לקחת כיסא מערימת הכיסאות כדי לשבת רגע, למרות השלט הקטן ליד ערימת הכיסאות שכתוב עליו "לא לגעת, עבודת אמנות". העבודה שלו היא העבודה הכי פחות מסחרית בכל היריד והיא מעוררת תהיות באשר לבחירה להציג עבודת אמנות ביריד קראפט בעל אופי מסחרי כל כך.
לקראת סוף היום אני עוברת ליד הגלריות השונות בזריזות בפעם השנייה או השלישית. חלק מהעבודות מעוטרות בעיגולי מדבקות מכירה אדומות, ואפשר לראות חפצים רבים הנארזים בניירות משי ומוגשים ללקוחות מרוצים. אני חוזרת שוב למפגשים עם האמנים השונים ומדמיינת לעצמי כמה סיפורים מרתקים הייתי יכולה לאסוף אילו הייתי מבלה את כל השבוע בשיטוט ביריד. היריד התאפיין השנה בריבוי עבודות גדולות ממדים וצבעוניות ביותר, ונדמה שמקומן הטבעי הוא סלונים רחבי ידיים בדירות יוקרתיות ומעוצבות. העבודות שסקרנו אותי יותר מכול בתוך מגוון היצירות התוסס היו דווקא בעלות הסיפור האישי, אלה שלא מנסות לחזר אחרי לקוחות פוטנציאליים ומחוברות לרגש או לחוויה של היוצר או היוצרת. כשהיריד מסתיים ויצירות אמנות מוצאות בתים חדשים, נותר לקוות שלא מדובר רק בעסקאות אלא גם בקשרים שנוצרו, ובעולם שבו מסחר מאפיל לעיתים על הסיפור, חשוב לזכור שבכל יצירה טמון המפגש הבלתי אמצעי בין היוצר לבין הצופה.
תאיר אלמור – אמנית ומעצבת בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, ובוגרת תואר שני ב-Information Experience Design מ-Royal College of Art
*זכויות לצילום: בית סומסט, לונדון, אנגליה. צילום: Robert Bye, מתוך wikimedia
