"Outside the Palace of Me" ("מחוץ לארמון שהוא אני") היא תערוכת היחיד המקיפה הראשונה של האמנית הקנדית שרי בויל (Shary Boyle) בניו יורק. התערוכה הזו היא דוגמה נפלאה לחיבור מעורר השראה בין אמנות לקראפט שמקדם במרֶץ המוזיאון לאמנות ועיצוב (MAD – Museum of Arts and Design). התערוכה, שנפתחה בספטמבר 2023 ונפרסה על פני שתי קומות, הורכבה מיצירות שכללו פסלי קרמיקה ופורצלן, מריונטות בגודל טבעי, מראות, פסקול אינטראקטיבי שבחרו הצופים, ציורים על נייר, פסל המופעל בעזרת מטבעות וקטעי אנימציה שנעשו בעזרת מטולי שקפים. התערוכה הורכבה מגוף העבודות הראשון שיצרה בויל מאז ייצגה את קנדה בביאנלה בוונציה ב-2013.
בויל היא אמנית רב-תחומית העוסקת בפרפורמנס, בווידיאו, בציור ובפיסול, והבחירה להזמין אותה להציג בּמאד מדגימה את שינוי התפיסה של המוזיאונים ביחס להפרדה בין קראפט לאמנות. תפיסתה הייחודית של אליסה אות׳ר (Elissa Auther) האוצרת הראשית שאצרה גם את התערוכה של בויל, מייצגת הלך רוח שנעשה נפוץ יותר ויותר במוזיאונים בשנים האחרונות. כך למשל במוזיאון לעיצוב כמו ה-MAD נראה אמנים שבאים מעולם מאוד קונספטואלי ואילו במוזיאונים לאמנות נוכל לראות יוצרים שהגיעו דווקא מעולמות הקראפט.
בויל, שהתחילה את דרכה בעולם הפרפורמנס, מלהטטת על הגבול הדק שבין אמנות לקראפט. בריאיון שערכתי עם אות'ר היא מספרת שמה שריתק אותה בעבודתה של האמנית הקנדית הוא הווירטואוזיות שלה והחיבור שלה לסוגים שונים של קראפט לצד העיסוק במגדר. היא מדגישה כמה חדשנית הייתה השפה האמנותית הפיגורטיבית והססגונית שלה, ומספרת שכבר בתחילת שנות האלפיים היא שילבה באמנות שלה קראפט ותכנים פוליטיים מורכבים, חיבור שלא היה נפוץ במיוחד באותה תקופה. "עוד לפני שקראפט, אמנות פיגורטיבית ומגדר הפכו לרעיונות נפוצים ופופולריים כל כך בעולם האמנות, שרי כבר שילבה בין התחומים האלה… אולי עולם האמנות סוף סוף הבין מה היא עושה, כי בויל בעבר לא ממש הייתה חלק ממנו בגלל הקראפטיות שלה. ההכרה הגיעה כשהוחלט שהיא תייצג את קנדה בביאנלה לאמנות בוונציה ב-2013", היא מחדדת. אות'ר מאמינה שעולם האמנות השתנה מאוד, וההוכחה לכך מבחינתה היא הנוכחות של קראפט במוזיאונים לאמנות עכשווית רבים כל כך כיום. לדבריה ההיררכיה הנוקשה בין אמנות גבוהה לקראפט היטשטשה לחלוטין, והיא זוקפת זאת גם לזכות המוזיאון ולזכות אמניות אמיצות וחתרניות כמו בויל. "אני רואה במוזיאון במה ליצירת היסטוריה אלטרנטיבית, היסטוריה בלי התחלה וסוף מוגדרים, בעזרת אובייקטים", היא מוסיפה.
התערוכה חוקרת את הכוחות שיוצרים את האני הפנימי והחיצוני של האדם היוצר. היא נפתחה והוצגה לראשונה בפברואר 2022 במוזיאון הגרדינר (Gardiner Museum) בטורונטו ונדדה למוזיאון לאמנות ועיצוב בניו יורק עם התאמות לחלל שם. כדי לסייע במימוש החזון היצירתי שלה לתערוכה גייסה בויל צוות מקצועי מדיסציפלינות שונות: מעצבי תלבושות, מהנדס רובוטיקה ואמנית בניית ציפורניים. כותרת התערוכה היא מתוך השיר "Europe is Lost", שכתבו קיי טמפסט (Kae Tempest – משוררת וזמרת בריטית שמתייחסת לעצמה בגוף שלישי רבים החל משנת 2020). שיר המחאה הזה מקטלג את תחלואי החברה כפי שהם באים לידי ביטוי במדיה החברתית ובטלוויזיה: מסחור של העצמי וכלכלת "משפיענים". השיר עוסק בין השאר בתרבות פופולרית של ייצוג באמצעות הסלפי ומבקר את העיסוק האובססיבי של אנשים בייצוג עצמי (ה"סלף"). בויל עושה פה חיבור מעניין בין הסלפי ההמוני כביכול ל"סלף" העצמי של זהות האמן.
התערוכה מחולקת לשתי קומות, אחת מוארת ואחת חשוכה. בקומה המוארת אני ניצבת מול חלון מעוגל שממנו צופים עלי שלושה ראשי חומר גדולים. מאחורי הראשים ניצבת מראה המאפשרת לצופים לראות את עצמם משתקפים בין הפסלים. הדמויות המפוסלות נראות כמו אלות משונות או חפצי פולחן גדולים.
"אישונים" (Pupils, 2019) הוא אחד מהראשים המוצבים. זהו פסל עשוי פורצלן לבן שעיניו חלולות. דמויות קטנטנות מחומר שחור מציצות מחורי העיניים; ראשיהן הופכים לאישונים וידיהן לריסים. מערכת היחסים בין האמנית לחומר ולגוף נוכחת מאוד. הדמות השחורה שנמצאת בתוך ארובת העין החלולה הופכת לחלק מהגוף שאליו היא פולשת.
כחלק מסדרת פסלים נוספת המוצבת באותו חלל בתוך ויטרינות זכוכית ניצב על מעמד ראש טרקוטה הקטן במעט מראש אדם. דמות קטנה עוד יותר, חסרת ראש ועירומה מפורצלן לבן ונוצץ נראית כמו מפסלת את אותו ראש טרקוטה. נדמה שכמו פסלים רבים בתערוכה הפסל הזה מתאר את מערכת היחסים הסימביוטית בין האמנית ליצירת האמנות שהיא יוצרת. דמות הפורצלן נחשפת במערומיה בעודה מפסלת מחומר חשוף ראש שנראה מונומנטלי לעומתה. הגוף של היוצר.ת נטול הראש נהפך שלם רק כשהוא מתמזג עם היצירה שהוא יוצר. הניגודיות והחיבור בין החומר האדמדם שממנו עשוי הראש המפוסל ללובן הגוף הקטן בולטת לעין.
באותו חלל ממש ניצבת העבודה "פיל לבן" (White Elephant", 2021"), דמות ענקית יושבת לבושה בסוודר פסים, ותנועת הצופה מפעילה גלאי תנועה שגורם לראש הפורצלן שלה להסתובב במהירות 360 מעלות. העבודה מפתה את הצופה להתקרב, ונדמה שהפסל בוחן אותו, מנסה לזוז ולתקשר ועוד רגע יקום לתחייה.
מול ה"פיל הלבן", בקצהו האחר של החדר, ניצב פסל גדול ממדים בשם "ג׳ודי" (2021, "Judy"). זהו פסל משעווה של דמות נשית לבושה שחור עם שיער מקורזל וארבע ידיים בעלות אצבעות ארוכות וציפורניים מבריקות. אצבעות אלו אוחזות בשלוש בובות תיאטרון ומריונטה אחת עשויות חומר ובד. "ג׳ודי" היא למעשה אמנית המפעילה ביכולות הקסם שלה את הפסלים האחרים. גם פה הפסל הוא חלק פעיל ביצירה – הוא מתעורר לחיים ומחייה יצירות אחרות שבהן הוא אוחז. האמנית בראה עולם של פסלים, ועכשיו העולם הזה מתקיים באופן עצמאי עם היגיון פנימי משלו.
נראה כאילו פסלים רבים בקומה הזו משתפים עם המבקרים בחלל את רגע היצירה, הרגע שבו הפסל מְפסל פסל אחר, דמות בדיונית אחת רוקמת סיפור של דמות בדיונית אחרת. בויל יוצרת עולם מדומיין וחלומי שמתקיים בתוך התערוכה ומתכתב עם המתרחש בסטודיו של האמנית.
הקומה השנייה בתערוכה מוחשכת, ומסודרים בה מקרני שקפים. הדימויים בקומה זו מזכירים בשפה הוויזואלית ובתוכן את הדימויים בקומה המוארת, אך הם מתורגמים לשפה דו-ממדית. הדמויות הפנטסטיות המפוסלות בחומר מהקומה הראשונה הופכות לצלליות נייר שחור המונח על מקרנים לצד שקפים צבעוניים, והמקרנים מציגים סרטי אנימציה קצרים בטכניקה של נגזרות נייר. גם פה דמויות נשיות, פלאיות, ממלאות את החלל. בין הדימויים שמופיעים בסרטי האנימציה אישה בעלת ראש עטלף, חלון עם וילון מתנופף ברוח ושמים זרועי כוכבים. בתוך מקרני השקפים מסתתרים מסכים עם סרטי וידיאו, ואלה חושפים את ידיה של האמנית המזיזות את צלליות הנייר כדי לייצר תנועה. שוב הצופות והצופים מוזמנים להתבונן בתהליך היצירה ובידי האמנית שלרוב נעלמות ביצירה המוצגת במוזיאון. צד אחד של המקרן מקרין את סרט האנימציה המוגמר על מסכי בד תלויים ואילו המסך המוצב בגוף המקרן מקרין את הפעולה שיוצרת את הסרט עצמו.
העולם הפלאי של בויל הוא דוגמה לדבריה של אות'ר על יצירת היסטוריה אלטרנטיבית באמצעות אובייקטים. לדבריה בויל שמה לעצמה כמטרה ליצור עבודות שמתקשרות עם הקהל הרחב ומציעות אלטרנטיבה למציאות הקיימת מתוך מחשבה ביקורתית. בויל משתמשת בדמיון ככלי רדיקלי ליצירת עולם אחר, אלטרנטיבי, ועבודותיה חוקרות את הטבע של עולמנו. באמצעות מלאכות עדינות, מסורתיות, מדויקות ומלאות פרטים מאפשרת בויל הצצה לעולם רגשי, אישי, צבעוני, מורכב ואנושי כל כך.
"Outside the Palace of Me", Shary Boyle, The Museum of Arts and Design, New York City
אוצרת: Elissa Auther
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב- Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
