הבעה אומנותית ואומנות הן יכולות טבעיות של כל בני האדם ולא רק של יחידי סגולה, טוען ריצ'רד סנט (Richard Sennett) בספרו "האומן" (The Craftsman).
סנט הוא סוציולוג, היסטוריון וסופר אמריקאי הידוע במחקריו על תכנון עירוני, על תיאוריה חברתית ועל הסוציולוגיה של העבודה. בספרו הוא סוקר את הקראפט בעבר ובהווה ומדבר על הדחף האנושי ליצור, על הצורך של בני האדם להביע את עצמם ועל הרצון למצוא משמעות, סיפוק, ביטוי רגשי ופתרון בעיות לאתגרים שונים באמצעות היצירה. בעבודת המחקר שלו הוא מדגיש את חשיבות המיומנות, היצירתיות ושיתוף הקהילה בפעולת העשייה וקובע כי בזכות מערכות היחסים בין יוצרים לקהילות ושיתוף הפעולה ביניהם, מלאכת היד הטבועה בבני האדם נגישה לכולם. סנט מדגיש שכל עוד הקשרים החברתיים הללו מתקיימים, אנשים ימשיכו ליצור אומנות וליהנות ממנה.
בסוף הקיץ האחרון העברתי כמה סדנאות יצירה בחומר למבוגרים ולילדים בפסטיבל הקראפט "Ambacht in Beeld Festival" ("מלאכה בתנועה") בעיר מגורי אמסטרדם, הולנד. בפסטיבל השתתפו יוצרות ויוצרים המתמחים בקראפט מתחומים ורקעים שונים שהעבירו לקהל הרחב סדנאות מגוונות וחלקו את הידע שלהם עם המשתתפים. היו שם למשל סדנת שימוש במחרטה לעיצוב עץ (woodturning), עיבוד עץ יפני, חריטה על זכוכית, ניפוח זכוכית ונציאנית, הכנת חלילים מבמבוק, כריכה יפנית, טכניקות ציור מהמאה ה-17, אמנות קרמיקה טורקית מסורתית, הכנת צבעי גיר עם פיגמנטים מהאדמה, רקמה מסורתית ממקסיקו, הכנת מסיכות ונציאניות, קליעת סלים, קליגרפיה, צביעת בדים בטכניקת השיבורי, סדנה להתססת ירקות קוריאנים ואפילו סדנה להכנת חמאת בוטנים. במהלך סוף שבוע אחד יצרו, עבדו עם הידיים ועסקו במלאכת יד אנשים מכל הגילים. עלות הכניסה לפסטיבל הייתה נמוכה, והשתתפות בסדנאות הייתה במחיר מסובסד שהנגיש את הפעילות לכולם.
ונדי ואן וילגנבורג (Wendy van Wilgenburg), מייסדת הפסטיבל, היא אנתרופולוגית בתחום התרבות החזותית שיצרה במשך יותר מעשרים וחמש שנים סרטים דוקומנטריים על אמנות וקראפט. לפני יותר מעשור היא ייסדה את הפסטיבל במטרה להסב את תשומת הלב לקראפט, וכיום הוא מתקיים גם בבלגיה ובארצות הברית.
"מה שמיוחד בפסטיבל הוא שהפוקוס הוא לא על מכירת מוצרים אלא על העברת ידע. כשאת רואה מאסטר בעבודה, זה נראה כל כך קל, אבל כשאת מנסה את זה בעצמך את מבינה שנדרשות שנים של תרגול כדי להגיע לרמה גבוהה כזאת. כך הקהל מבין את מחיר העבודה ולומד להעריך את האומנות", אומרת לי ואן וילגנבורג בשיחה עימה. "בפסטיבל אנשים באים ליצור, הם נהנים מתהליך העשייה ולוקחים איתם משהו שיצרו. בעלי המלאכה המשתתפים בפסטיבל פוגשים באירוע לקוחות פוטנציאליים חדשים ויכולים לקדם את המוצרים והסדנאות שלהם. בזכות החוויה הזאת אנשים משנים את הרגלי הקנייה שלהם. הם לומדים שהחפצים האלה מיוצרים בעבודת יד, באהבה ובתשומת לב רבה, שהם בני קיימא, ניתנים לתיקון ובעלי איכות ייחודית".
ובאופן הזה יוצרים ובעלי מלאכה מקדמים קיימות ופרקטיקות ידידותיות לסביבה?
"כן, בעלי המלאכה מודעים מאוד לאופן שבו הם משתמשים בחומרים שלהם. הם בוחרים אותם בקפידה ומשתדלים ליצור מינימום פסולת. כמו כן כשרוכשים חפץ מהאומן המקומי אין צורך להוביל אותו בדרכים שמזהמות את הסביבה, וכשהוא איכותי, אפשר לשמור אותו לדורות הבאים ולתקן אותו. לחפצים האלה יש סיפור ולכן הם בעלי ערך. כיסא איקאה, למשל, מתחיל לא פעם להתנדנד אחרי שנה, ולעומתו כיסא איכותי בעבודת יד יחזיק מעמד במשך דורות. לכינור בעבודת יד יש צליל יפהפה לעומת כינור שמיוצר במפעל בסין".
התרשמתי שהפסטיבל מאוד מכיל ושמשתתפים בו יוצרים מרקעים ומקומות שונים. מה חשוב לך כשאת אוצרת את הפסטיבל והאם יש בו אמירה ביקורתית על תרבות הצריכה כיום?
"המגוון של בעלי המלאכה חשוב מאוד. אנחנו תמיד מזמינים אומנים מרקע תרבותי מגוון וממדינות שונות. במהלך הסדנאות וכיתות האומן הם יוצרים קשר בעל ערך עם הקהל. כאנתרופולוגית אני חושבת שהדיאלוג בין אנשים מתרבויות שונות יוצר חיבור ועוזר להם להבין זה את זה. לגבי תרבות הצריכה אין ספק שאנחנו מנסים להשפיע על הדרך שבה אנשים רוכשים חפצים ולהתמקד באיכות ובקיימות. אנחנו גם שואפים ליצור מודעות למוצרים בני קיימא שאפשר לתקן. יש בפסטיבל הרבה סדנאות לתיקון חפצים שבהן אפשר ללמוד מיומנויות חדשות. זה מסייע לשמר חפצים ולהפחית את הפסולת".
כיצד לדעתך העידן הדיגיטלי משפיע על החשיבות והרלוונטיות של מלאכות מסורתיות והאם הכלים הדיגיטליים האלה יוכלו להיות חלק מעתיד הקראפט?
״אני חושבת שזה מאוד בריא לכולנו להשתמש בידיים בחיי היום-יום ולא רק לשבת ליד המחשב, בין אם זה ליצירת חפץ, לגינון, לבישול, ליצירת מוזיקה או לספורט. ידע בקראפט אפשר להעביר רק מאדם לאדם. הידע הגלום הוא משהו שמחשב לעולם לא יוכל לתפוס. אולי בעתיד, אבל אני בספק.
כלים דיגיטליים יכולים להיות מועילים, אבל עדיין המאסטר זקוק לידע ושליטה במלאכה כדי לעבוד עם הכלים הללו. אני חושבת שהכוח והמהות של המלאכה טמונים ביצירת חפצים ייחודיים ומיוחדים במינם".
מהי לדעתך חשיבות הקראפט בשימור המורשת והמסורת התרבותית?
"קראפט הוא אחד מעמודי התווך של מורשת תרבותית ומורשת תרבותית בלתי מוחשית. ברגע שהידע הזה ייעלם, לא נוכל עוד לשמור עליהן. בעזרת הפסטיבל אנחנו חולקים עם הציבור את היופי ואת הידע שבמסורות הקראפט, אבל המטרה הרחבה יותר היא לתרום לשימור הידע המקצועי הזה ולהכשיר את הדורות הבאים. מלבד הפסטיבל יש עוד מסגרות שעוזרות לשמר את מלאכות היד ולתמוך בהן כמו בתי ספר מקצועיים נפלאים שבהם אפשר ללמוד מלאכה ספציפית, לדוגמה המכללה לעץ ונגרות (Hout-en Meubileringscollege), ויש גם לא מעט הכשרות בלתי פורמליות של בעלי מלאכה מאסטרים שמלמדים מתמחים".
הפסטיבל, שמאפשר לקהל הרחב להתנסות בקראפט, להביע את עצמו ולהתחבר לעולם הקראפט באמצעות התבוננות בחפצים ייחודיים ויצירה שלהם, מהדהד את התיאוריה של סנט ומדגיש את חשיבותה של המעורבות הקהילתית והחברתית בהמשכיות של מלאכות היד.
טיפוח וחיזוק הקשרים בין יוצרים, צרכנים ובעלי מלאכה, צמצום טביעת כף הרגל האקולוגית ויצירת רשת תומכת המקדמת את שימור הקראפט יאפשרו לקראפט להמשיך ולפרוח, ונדמה שהפסטיבלים האלה ממלאים תפקיד מפתח בשימור הזה באמצעות חגיגת התרבות, היצירתיות והביטוי עצמי.
עתיד הקראפט נראה מאתגר ומבטיח כאחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. הטכנולוגיה אמנם מביאה חדשנות ומייעלת תהליכים, אבל גם מאיימת במידת מה על הקראפט ועל האומנות מסורתית. עם זאת ערך הקראפט עשוי לעלות ככל שאנשים ימשיכו לחפש אותנטיות, ייחודיות וחיבור למורשת תרבותית בעולם דיגיטלי.
נראה כי יוזמות כמו פסטיבל האומנות הזה עוזרות לאזן בין ההתקדמות הטכנולוגית לשימור הערכים המסורתיים וממלאות תפקיד מפתח בטיפוח ובהמשכיות של קראפט בעולמנו המתפתח.
דימויים באדיבות Ambacht in Beeld Festival
מקור:
Sennett, Richard, 2008. The Craftsman. Yale University Press
קסם יהב – מעצבת קרמיקה, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, בוגרת "סטודיו ראשון" 2005 של בית בנימיני. בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב קרמי, מאמנת אישית עם התמחות ביוצרים ויוצרות ועוסקת בתרפיה בחומר. חיה ויוצרת באמסטרדם, הולנד.
