עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

קושי רך

כַּדי טקסטיל שעליהם דמויות בתנועה, עבודות טלאים דו-ממדיות וקריאטידות נייר חלולות מוצגים בתערוכת היחידה הראשונה של האמנית והאקטיביסטית גליה חי, שבוחרת בארכיטיפים ובאיקונוגרפיות מיוון העתיקה כדי לספר סיפורים אישיים

אמפורה בצבע תכלת, 2022, בד במילוי הולופיל עם אפליקציה ורקמה ידנית.

את הלימודים במחלקה לאמנות בבצלאל סיימה גליה חי לפני יותר משלושה עשורים, ולדבריה בשנים שבהן למדה, חומרים כמו טקסטיל היו "חומרים לא אהודים", בלשון המעטה. "אחת המילים שנחשבו הכי גרועות אז הייתה 'עמלנות' בכל מה שקשור למלאכות. כשהלכתי ללמוד, בכלל לא חשבתי על טקסטיל כעל חומר שקשור לאמנות, כי הוא פשוט לא היה שם. היום אני מבינה שאין שום עשייה שאינה כרוכה בעמלנות. גם ציור בשמן או רישום כרוכים בעמלנות. 

"קצת אחרי שסיימתי את הלימודים הוצגה במוזיאון ישראל תערוכה של קיקי סמית', שהציגה פסלים עשויים מנייר. אז הבנתי שיש עולם שלם שהסתירו ממני. המשכתי לעשות אמנות והתרכזתי בעיקר ביציקות בטון. אחרי הרבה שנים הבנתי שהקשר בין יציקה לפריסה של גזרה הוא הדוק, אם מבינים את הטכניקות בצורה לוגית".

מראה הצבה, מימין "קריאטידות": נייר,מוט ברזל ובד, במרכז פופים: בד בהדפס דיגיטאלי ומאחור טרפסיכורה: קווילט עם אפליקציה ורקמה ידנית.

בתערוכת היחיד "סירנות" שהיא מציגה בימים אלה בגלריה פריסקופ (אוצרת: רותם ריטוב), העמלנות ומלאכת היד ניצבות בגאווה, בולטות בשלל עבודות הטקסטיל השונות וגם בעבודות הפיסול ביציקות בטון שמשולבות בה – המדיום שבו עבדה עוד בימיה כסטודנטית בבצלאל. יש בתערוכה גם עבודות פיסול בנייר ועבודת וידיאו בטכניקת סטופ-מושן שיצרה אחינועם, בתה של חי, בהשראת הדימויים שבעבודות אחרות בתערוכה. 

"האהבה שלי לטקסטיל התחילה כילדה", היא מספרת, "כשהייתי עם המשפחה בארצות הברית בתקופה שבה עבודות הטלאים קיבלו מעמד והכרה. בשנת 1993, שלוש שנים אחרי שסיימתי את הלימודים בבצלאל, ביליתי כמה חודשים בגוואטמלה, ואז האהבה הזו חזרה ביג טיים".

"רועים", 2024-2022, טלאים עם אפליקציה ורקמה ידנית.

אחרי שנולד בנה הראשון החלה חי להתרחק מעולם האמנות והבינה שהיא רוצה לעסוק במשהו שקשור לעולם הילדים. "התחלתי לעשות כל מיני דברים מבדים, ואז מוכרת באיזו חנות בירושלים, שם גרנו, הציעה לי לעשות בובות בד. בהתחלה זה נראה לי מוזר, כי בתור ילדה אפילו לא שיחקתי בבובות, אבל מצאתי את עצמי נשאבת לעולם הזה. למדתי להבין איך דברים עובדים בתלת-ממד של טקסטיל ואיך לעבור מרעיון של רישום דו-ממדי לתלת-ממדי. זה כרוך בהמון גיאומטריה ובהבנה של הדרך שבה נפחים עובדים. ממש לימדתי את עצמי, הסתכלתי על המון דברים ולמדתי מהם. לא היו אז סרטוני הדרכה ביוטיוב ואפילו לא תוכנות ממוחשבות. עד היום אני עושה את זה ידנית".

במשך שנים יצרה חי בובות במסגרות שונות, ובשלב מסוים נכנסה גם הרקמה אל הרפרטואר שלה. "לפני בערך עשרים שנה התחלתי לרקום פנים של אנשים. הבובות היו לא פעם רקומות. בגלל שתמיד הייתי רשמת טובה, נראה לי מעניין להחליף את הקו הרישומי בחוט". 

במקביל היא גם לימדה שנים רבות, בעיקר באזור הצפון, שם חיה עם משפחתה עד לפני 12 שנים. היא לימדה רישום במכללת תל חי, תולדות האמנות בכפר מע'אר ואמנות במסגרות בית ספריות. כשחזרה לאזור המרכז החלה את לימודי התואר השני בעיצוב רב-תחומי בשנקר, שבמסגרתו כתבה תזה העוסקת במונח "חמוד" (cute), ובקשר בינו לבין ייצור המוני של בובות בד בארצות הברית מסוף המאה ה-19 ועד ימינו. "למדתי המון על תפיסות של ילדות ועל הדרך שבה אנחנו מתבוננים בילדים. חפצים של ילדים הם יוצאי דופן כי מי שמייצר אותם עבורם הם מבוגרים. זוהי דרכה של החברה לעצב איזה אידיאל שהיא רוצה באמצעות חפצים". 

אמפורה בצבע חאקי, 2022, בד במילוי הולופיל עם אפליקציה ורקמה ידנית.

היא תכננה להמשיך לכתיבת דוקטורט באוניברסיטה העברית על צעצועים תוצרת הארץ, אבל בשלב מסוים נשאבה חזרה אל עולם האמנות. במקביל החלה ללמד תלת-ממד טקסטילי ורקמת פורטרט במחלקה ללימודי חוץ והמשך בשנקר ולהמשיך בפעילות אקטיביסטית – עולם שהיא מתחזקת במקביל מאז ומעולם. לפני כחמש שנים וחצי הקימה יחד עם יעל מואב וענת שראל את הפרויקט לוּעַבַּה חִילוֶּוה – "בובה יפה", פרויקט משותף עם נשים ונערות בדואיות בנות שבט הג׳האלין מהכפר חאן אלאח'מר, שבמסגרתו היא מלמדת אותן לתפור בובות בעבודת יד – מה שמאפשר להן למכור אותן ולהתפרנס מהן. בחודשים האחרונים היא פעילה בולטת במאבק לשחרור החטופים ומתייצבת מדי ערב, כבר מימי המלחמה הראשונים, לצד משפחות החטופים המוחות בתל אביב וברחבי הארץ. 

את התערוכה בגלריה פריסקופ היא מתכננת כבר תקופה ארוכה יחסית, עוד לפני פרוץ המלחמה. הניצנים שלה החלו עוד בשנת 2019 כשהציגה יחד עם המעצב שלומי איגר תערוכה במוזיאון יפו במסגרת שבוע האיור. "כשעבדנו על התערוכה המשותפת שלומי עבד מול מריונטה קדומה שהגיעה מיוון, וגילינו שלשנינו יש אהבה עצומה לארכיאולוגיה. מאז עשיתי לא מעט טיולים סובבי ארכיאולוגיה ביוון, מה שהוביל בסוף לתערוכה הנוכחית".

איך זה שעם כל העשייה לאורך השנים מעולם לא הצגת תערוכת יחיד עד היום?

"קפצתי מדבר לדבר. הייתה לי קריירה לא סטנדרטית, הפכתי למעצבת, ייצרתי בובות. עשיתי המון דברים אבל לא קראתי לעצמי אמנית ולא חשבתי להציג. הזירה הזו הרתיעה אותי אז הלכתי למקומות אחרים. גם כשהחלטתי לעשות תואר שני לא חשבתי להיכנס לעולם האמנות, אלא לאקדמיה. ובכל מקרה בשביל תערוכת יחיד צריך שיהיה לך מה לומר, לא סתם להציג בשביל להציג. היום אני מרגישה שיש לי מה לומר". 

מראה הצבה מתוך התערוכה "סירנות".

אחד הדברים הראשונים שאפשר להבחין בהם בעבודות המוצגות בתערוכה הוא הרכות של האובייקטים. סוגים שונים של כדים, שבמקורם הם קשיחים אבל שבירים, זוכים ברכות שמאפיינת טקסטיל ואפילו מזכירים בובות בחומריות שלהם. בין הכדים גם שלושה גדולים במיוחד שמוצבים על רצפת הגלריה ומשמשים פּוּפִים לישיבה. על קירות הגלריה תלויות שתי עבודות דו-ממד בסגנון אותן שמיכות טלאים בעבודת יד, וגם עליהן, כמו על הכדים, דימויים של גופים בתנועה, בעיקר גבריים. 

"הכדים הם דרך טובה לספר סיפורים", אומרת חי. "בין השאר כי הם מסופרים בצורה לא היררכית. אחד הביקורים שלי באתונה התרחש ממש לפני תחילת הקורונה, רגע לפני שהעולם כולו נעצר. הכדים היווניים המסורתיים שראיתי באותו הביקור, אלה שעליהם מופיעים סיפורים אין-סופיים, נראו לי פתאום מעניינים יותר ביחס לעצירה המוחלטת של העולם. כל זה גם התחבר לי באופן אסוציאטיבי להפקת מחול של איזדורה דאנקן שראיתי לפני כמה שנים בביתה שבאתונה ולבת שלי, שהיא רקדנית וכשהתחילה הקורונה נעצרה כל הפעילות שלה באופן גורף".

מראה הצבה מתוך התערוכה "סירנות", אמפורות, 2024, כדי בד במילוי הולופיל עם אפליקציה ורקמה ידנית.

המחשבה על הכדים כדרך לספר סיפור היא שהובילה את חי להתחיל ליצור כַּדי טקסטיל שעליהם דמויות בתנועה. בהתחלה כל הדמויות היו נשיות, אבל אחרי שאחיה, שעסק גם הוא בתנועה, נפטר – הן הפכו כולן (כמעט) לדמויות גבריות. "מצא חן בעיני היפוך החומרים בין החפץ הכל כך שביר הזה שלא פעם חסרים בו חלקים מסוימים שנשברו, לבין הטקסטיל. כשחקרתי את אותן אמפורות – כדים שאנחנו מכירים ככדי אחסון – גיליתי שהרבה פעמים הם נהגו לציין מקומות קבורה. אלה לא כדים שאחסנו בתוכם אפר, אלא סוג של מונומנט, אנדרטה בצורת כד שסימנה מקומות קבורה של גיבורים". 

בדמויות על הכדים והשמיכות, שעשויות אפליקציות של בדים ששוליהן מקופלים ועליהן היא רוקמת, השתמשה חי באיקונוגרפיה היוונית "כדי לספר סיפורים שלא קשורים ליוון אלא אלי. חשבתי שזו דרך מעניינת להשתמש באמתלה של האיקונוגרפיה – היא זו שתוביל את הדרך שבה אני מספרת סיפור, אבל הסיפורים הם שלי". 

באילו סיפורים מדובר?

אמפורה צבעונית, 2022, בד במילוי הולופיל עם אפליקציה ורקמה ידנית.

"סיפורים שלי שקשורים בתנועה ובעצירת תנועה, במוות, בגבריות ובנשיות, בחומר שביר שהופך לרך, במהפך שאני מעבירה את התחום הנשי של מלאכת היד ובאופן שבו אני הופכת אותה לדרך לספר סיפורים. חלק מהעניין היה האופן שבו הצופים ירכיבו לעצמם סיפור. יש דברים שמחברים בין העבודות אצלי בראש, חלקם הם הסיפורים האישיים שלי, אבל התערוכה עוסקת גם בדרכים שבהם אנחנו חושבים על סיפורים. יש בין העבודות קשר גם בסוג התנועה, בסוג הבהילות. כולן עוסקות בצורה כזו או אחרת באובדן ובמוות ובאובדנים האישיים שלי, אבל אני לא חושבת שהביוגרפיה שלי היא בהכרח הדבר המעניין. וגם לא תמיד חייבים לספר את הסיפור כולו". 

תהליך העבודה על הכדים והשמיכות, מספרת חי, כולל המון חישובים. "אני צריכה לחשב קפלי מעגלים, אורכים, חלקים קטנים שאני מפרקת ומרכיבה. אני עושה את זה בעזרת גיאומטריה בסיסית עם מחשבון. העדיפות שלי היום היא עדיין לראות איך הדברים נראים בעין ואני מאמינה במראה עיניים. לפעמים אני תופרת את הגזרות חמש, שש או שבע פעמים כדי לדייק. אין לי התנגדות לשימוש בטכנולוגיה, היא פשוט צריכה לשרת אותי. כל שימוש בכל טכניקה צריך להיות אידיאולוגי, וגם אם בחרתי להשתמש בטכניקה של פעם, זה כי בחרתי לומר משהו. כל טכניקה היא כלי, בין אם היא ידנית ובין אם היא הדפסת תלת-ממד, והיא צריכה לשרת את המדיום, את המסר ואת העבודה עצמה. אני לא רואה בטכנולוגיה מסר אלא שיטה, והשיטה צריכה לשרת אותי.

טרפסיכורה, 2024, קווילט עם אפליקציה ורקמה ידנית.

"בגלל שאני נוטה להיות מאוד מחושבת, אני מנסה להכניס גם דברים אקראיים שפחות תלויים בי. לפעמים אני אפילו נעזרת בידע שלי מעולם המשחקים כדי לבנות לעצמי משחק שיגרום לי להפעיל אקראיות, כלומר קצת לעבוד על עצמי. בשמיכות גם הוספתי כל מיני פסים שמורכבים מחלקים לא מחושבים, שיבושים וטעויות שנעשות באופן מכוון, כמו שפות תנועה מסוימות. גם בפופים, שהבדים שלהם מודפסים, הדיגום הוא מאוד מחושב, אבל את ההדפסה תכננתי כך שהיא תהיה קצת גדולה מדי, כדי שברגע שאניח את הבד אני לא אשלוט באופן שבו הוא נחתך. הייתי יכולה לעצב בד שישב במדויק ויחבר בין הדימויים, אבל רציתי חיבורים שאני לא לגמרי יכולה לשלוט באופן החיתוך שלהם. הכדים וגם הפופים מלאים במילוי דחוס. הם לא כבדים ואפשר להרים אותם לבד. רק כשעמדתי מולם הבנתי שהצורה של כד היא גם צורה אנושית, יש להם סוג של ידיים. בעצם לא ברחתי כל כך רחוק מהבובות".

בעבודת הווידיאו על מסך קטן שתלוי על אחד מקירות הגלריה מוצגת עבודה שיצרה בתה של חי, אחינועם, בטכניקת סטופ-מושן. "בעבודה יש דמות של רקדן בתנועה שחי בתוך פרח ויוצא ונכנס אליו, כמו מתחיל ומסיים כל פעם מחזור חיים חדש. אותו הרקדן עם הפרח הוא דמות שנמצאת גם על עבודות הבד וגם על הכדים, ובווידיאו הוא אולי מבצע איזה טקס חדש, או אולי פשוט נמצא במחזור של שינה והתעוררות".  

מראה הצבה מתוך התערוכה "סירנות".

בפינות בין הקירות לתקרת הגלריה מוצבות קריאטידות, שפניהן עשויות פיסול בנייר חלול וגופן מגולם בדמות וילון חלק. "לדעתי הן הדמויות הכי חשובות בתערוכה", אומרת חי. "הקריאטידות היווניות הן פסלי נשים ששימשו כעמודי תווך. הן היו נערצות ויפות והן לא זזו לאורך כל השנים. הן נמצאות באותם המקומות וממשיכות לבצע את התפקיד שלהן. מנקודת המבט האישית שלי אני הרבה פעמים מרגישה שאני צריכה להיות דמות יציבה שעומדת נטועה בקרקע, אבל בתערוכה הקריאטידות קיבלו משמעות שונה והפכו להיות משהו שכמעט לא קיים – ראשי נייר שהם בעצם קליפות עם וילון שהקפלים שלו קצת מדמים עמודים יווניים, אבל יש בהם גם חלל חסר, הם לא מחזיקים שום דבר. 

"הקריאטידות שלי לעומת זאת כן מחזיקות את החלל כולו. הן מביטות זו בזו כאילו הן משגיחות יחד על כל מה שמתרחש. הן פועלות יחד, כקבוצה. מבחינה טכנית יצרתי אותן קודם כול בהדפסת תלת-ממד של פלסטיק בדמות ראש של פסל קלאסי, ועל האובייקט המודפס עבדתי עם נייר כמו שעובדים על תבנית של נעל או כובע. זו שכבה דקיקה, קרום שתלוי ומותאם בדיוק למיקום שלו בחלל הגלריה". 

"סירנות", פרט, 2024, חומר בבניית יד ונרות.

סדרת האמבולנסים ובהם נרות שמוצגת גם היא בתערוכה היא היחידה שעשויה מחומר קרמי. דימויי האמבולנסים, עם מגן הדוד, מופיעים גם על אחת השמיכות שתלויות על הקיר. "הדימוי הזה התחיל בפעולה פשוטה: הזמנתי חותמת של מגן דוד וכרית דיו אדומה, והתחלתי להשתמש בה בהמון זעם. לא הבנתי מה אני עושה או למה אני חייבת שיהיה לי החפץ הזה. החותמת גם לא נכנסה לשום עבודה, אבל היא כן העידה על הדחיפות, על הסירנות האלה שאנחנו חושבים עליהן כל הזמן – בין אם אלה הסירנות היווניות המפתות או הסירנות שמלוות את החיים ומעידות על דחיפות ועל בהלה. 

"האמבולנסים מבצעים פעולות של הצלה. הרבה פעמים לאורך החיים וגם היום אני חושבת על עצמי כעל מישהי שיכולה לעזור ולהציל ושמה את עצמי במקומות האלה. בין אם זה כילדה שהייתה מתערבת במכות בין ילדים אחרים ובין אם זה עכשיו כשאני עומדת יום-יום עם משפחות החטופים. אני לא יכולה לעמוד מנגד".

"סירנות" | גליה חי, גלריה פריסקופ, תל אביב

אוצרת: רותם ריטוב

נעילה: 18 במאי 2024

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.