בסוף השבוע האחרון של ספטמבר 2023 נסעתי מלונדון לסטוק (Stoke Upon Trent) כדי לבקר בביאנלה הבריטית לקרמיקה (British Ceramics Biennial). לא יכולתי לדמיין את הדבר הנורא שיתרחש כמה ימים אחרי כן ויהפוך את הנסיעה הזו לזיכרון מתוק מתקופה שבה היה אפשר ליהנות מאמנות ומנסיעות מחוץ לעיר ללא המועקה האיומה שמלווה אותנו בימים אלה. הזמנתי חדר קטן בבית מלון כדי שאוכל לבקר בכל חלקי הביאנלה ולהתבשם מאירוע שלם החוגג את החומר. התרגשתי מהמחשבה שאני נוסעת למעין פסטיבל קרמיקה במקום היסטורי וחשוב כמו סטוק, עיר בעלת תרבות חומרית מקומית שהיו בה מפעלי קרמיקה גדולים ומוכרים כמו Spode ו-Wedgwood ושתרמה רבות לאורך ההיסטוריה להתפתחות תחום הקרמיקה באנגליה ובעולם כולו.
סיפרתי לקולגות ולחברים מקומיים על ההתרגשות שלי לקראת הנסיעה, והם לעומת זאת ניסו לצנן את התלהבותי וסיפרו שסטוק היא עיר עגמומית למדי וכלל לא זוהרת כפי שאני מדמיינת אותה. למרות זאת עליתי על הרכבת מלאת ציפיות, אבל מיד כשיצאתי מהתחנה הבנתי כמה צדקו החברים שלי. סטוק מזכירה ערי מפעלים מצליחות שירדו מגדולתן ונותרו עזובות ונחשלות בעקבות המעבר של התעשייה המקומית לסין ולמדינות נוספות במזרח. ההשפעה הרבה שהייתה למפעלים על התרבות והכלכלה המקומית התפוגגה כמעט לחלוטין.
גם האופן שבו הוצגו השנה העבודות בתערוכה שונה מאוד לעומת שנים קודמות. בעבר התערוכה התקיימה בתוך המפעלים הישנים בחללים רחבי ידיים לצד מכונות ישנות ושאריות של פסי הייצור. השנה, לעומת זאת, הוצגה הביאנלה בעיקר בכנסיית אול סיינטס (All Saints Church) ובעוד כמה מוזיאונים וגלריות בעיר. משתתפים משנים קודמות הסבירו כי מיקום התערוכה השתנה מכיוון שמבני המפעלים הישנים אינם מוגדרים כמבנים לשימור, והחללים אינם בטיחותיים מספיק כדי להציג בהם.
עם הכניסה לחלל התצוגה המרכזי של התערוכה בכנסיית אול סיינטס היה אפשר לראות המון עבודות דחוסות בחלל לצד ספסלי הכנסייה והמזבח שבמרכזה. היה קשה שלא לתהות מדוע נבחר דווקא החלל הזה, שקשה מאוד לשלוט בתאורה ובסאונד שבו. עם זאת היו בו כמה פנינים שהצליחו להזדהר מתוך הכאוס האסתטי והאוצרותי שאפיין את החלל המרכזי של התערוכה.
מיד עם הכניסה לחלל מצד ימין ניצבה עבודה מרשימה המשלבת קרמיקה וסאונד – מיצב של הצמד Copper Sounds (בתרגום חופשי: צלילי נחושת). בטקסט הנלווה לעבודה כתוב, "Copper Sounds" הוא צמד אמנים המשתמש בחומר כדי לחקור את הטבע הפיזי והוויזואלי של הסאונד. התהליך שלהם כרוך בשיתוף פעולה משחקי בין סאונד לאוראמיקס (oramics) שהיא טכניקת סאונד גרפית שהמציאה דפני אורם (Daphne Oram) ב-1957. כמו החומר הקרמי הם רואים גם בצליל חומר שאפשר לעבד, ויש להם דרך ייחודית לעבוד עם החומר הקרמי כדי להפיק צלילים. "Sequenced Ceramics" הוא מיצב קולי שבו מכה הצמד על סדרה של כלי קרמיקה להפקת תבניות קול מהפנטות שזורמות מכלי לכלי.
הסאונד שהעבודה מפיקה מלווה את החוויה של השיטוט בתערוכה, ונדמה שזו העבודה היחידה שמותאמת לחלל הנבחר, בעיקר בגלל ההד המרשים שנוצר ומכיוון שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהכנסייה. ואכן משהו בסאונד המופק במיצב הזה מזכיר צלילים בטקסים דתיים או רוחניים. למרות הדחיסות של העבודות בתערוכה, העבודה הזו בלטה במיוחד לא רק מכיוון שהיא גדולת ממדים, אלא גם בשל התהליך הממיר כלי חרס לכלי נגינה באמצעות כלים טכנולוגיים/טכניקות סאונד ולא מתבסס על תכונותיו החומריות בלבד. במובן זה הצמד מותח קו ישיר בין טכנולוגיה לארכיאולוגיה ושואב השראה מכלי חרס ששימשו ככלי הקשה.
בריאיון לביאנלה מספר הצמד שהעבודה שלהם "מתקיימת בין מיצב, מיצג, פיסול ומוזיקה" ושמטרתם העיקרית היא להנגיש אותה לצופים ולהעניק להם חוויה רב-חושית. ואכן מהאופן שבו הצופים מגיבים לעבודה ומתקשרים איתה נדמה שהם השיגו את מטרתם. העבודה מזמינה את הצופים להלך בתוכה, להתבונן מקרוב במכניקה של כלי הנגינה, ופשוט לעמוד, לעצום עיניים ולהאזין.
ליד פרויקט הסאונד עומד שולחן גדול במיוחד ועליו עבודות של קבוצת Fresh, הכוללת עשרים וחמישה אמנים ואמניות צעירים, שהוועדה מטעם הביאנלה בחרה בהם כאמנים הצעירים המבטיחים בתחום הקרמיקה באנגליה. כל אחד מהאמנים האלה משתמש בחומר כאמצעי לבחון סוגיות שונות כגון זהות קווירית, תרבות חומרית והשפעות של תרבויות ומיתוסים עתיקים.
בין המציגים יש נציגות ישראלית, עדי אבידני, הבוגרת הטרייה של התואר השני במחלקה לקרמיקה ב-Royal College of Art שבלונדון. אבידני מציגה את הפרויקט "Dissolving Lines" (בתרגום חופשי: קווים מתמוססים) שפיתחה במסגרת לימודי התואר השני. העבודה בנויה מיחידות מודולריות בעלות נראות רכה עשויות חומר, המרכיבות יחד מבנה של קובייה. בטקסט הנלווה לעבודה כתוב כי אבידני מבקשת לחקור את גבולות החומר באמצעות שילוב בין טכניקות דיגיטליות של מידול תלת ממד לפיסול ועבודה ביציקות. העבודה מהדהדת אסתטיקה עכשווית היושבת על הרצף בין אובייקט ממוחשב שנעשה בכלים טכנולוגיים לבין נראות חומרית גולמית.
במובן זה אבידני מייצגת את קבוצת Fresh ואת האסתטיקה של העבודות המוצגות בקבוצה זו, ומעלה שאלות על מהות הנראות המלווה את שדה הקרמיקה העכשווי. רבות מהעבודות על השולחן עוסקות בתעתוע חומרי, מבקשות ליצור פני שטח וגימורים מתעתעים ומעלות שאלות על מסורת ועל אופן השימוש בחומר. אפשר לזהות חיבורים מפתיעים בין חומרים נוספים כמו פלסטיק ומתכת ולהבחין בשימוש נרחב בצבעים עזים ובריבוי מרקמים. אין ספק שלקבוצה הזו של אמנים ואמניות יש הרבה הומור ומודעות עצמית בשדה שבו הם פועלים.
בין העבודות הבולטות בחלל המרכזי של הביאנלה אפשר למצוא את העבודה "OUTAGE" של האמנית רבקה גריפית' (Rebecca Griffiths). גריפית' מדמיינת נוף עתידי של שרידים מתחנת הכוח הגרעינית Sizewell B שנשלו מהים הצפוני. את רוב הפרויקט פיתחה במהלך תוכנית שהות אמן בבית האדום שבאלדבורג, אנגליה, הממוקם לחופי הים הצפוני (Residency at The Red House in Aldeburgh, Suffolk). בעבודה משולבות יציקות מחפצים וצדפים שמצאה על חוף הים, מאריזות, מחלקים אלקטרוניים ועוד. המפגש בין תחנת הכוח הגרעינית לחוף הים הוא מפגש בין טבע פראי לטכנולוגיה של הרס, והחיבור הזה מרתק את גריפית' ומצית את דמיונה. בעבודתה בחרה להשתמש בנוף המפעל ובנראות התעשייתית שלו על רקע החוף והחיים שמתקיימים בו כנקודת המוצא האסתטית והנושאית לפרויקט שלה. היא עובדת במשטחים, אקסטרודר ועל הגלגל, חותכת ומרכיבה ומייצרת חלקים שמדמים חומרים תעשייתיים כמו פלדה או בטון ומעניקה להם אסתטיקה אדריכלית ברוטליסטית כמעט. על פני השטח של האובייקטים האדריכליים היא מניחה זיגוגים שמזכירים טחב, רקב וחלודה.
הזיגוגים, השריפות המרובות והטיפול המדויק במשטחים ובחיבורים השונים יוצרים פרויקט בעל גיוון חומרי עשיר ומרתק שבו היא מדמיינת עתיד אוטופי-דיסטופי ומשתפת אותנו בהרהורים על השפעתה הנוכחית והעתידית של תחנת הכוח הגרעינית על סביבת החוף העדינה והטבעית.
אמן בולט נוסף בביאנלה הוא ויליאם קובינג (William Cobbing), שמציג את עבודתו בגלריית AirSpace הנמצאת במרחק של כחצי שעת הליכה מהכנסייה שבה מוצגת התערוכה המרכזית. העבודות של קובינג מעוררות מחשבות על הרס ובנייה, עושות שימוש בדימוי המסכה כסמל להסתרה וגילוי ומציבות חומריות ומגע אל מול טכנולוגיה וחוויות דיגיטליות. בתערוכה יש עבודות פיסול גדולות ממדים, עבודות וידיאו ועבודות תבליט קטנות. קובינג משתמש בעבודתו בחומר כשחקן מרכזי, כמעט כדמות, לרוב בעלת פנים וידיים גדולות עשויות חומר רטוב ובוצי, שיושבת על הרצף בין אובייקט שהפיח בו חיים והוא בעל זהות כמעט אנושית לבין גוש חומר חסר צורה, פסיבי לחלוטין וגולמי.
הבחירה להשתמש בחומר במצב בוץ בתור תחפושת או דמות, מעין אלטר אגו, מעניקה לחומר תכונות והבעות. במעשה זה נדמה שקובינג מבקש מהחומר להיות שותף שווה ביצירה. את העבודה מלווים צלילים מוקלטים של מגע ידיים עם בוץ רטוב וסמיך. קובינג מעניק לצופים חוויה רב-חושית היוצרת מרחב לשאילת שאלות ולהטלת ספק על אופי המפגש בין אמן לחומר שבו הוא יוצר.
בעבודת הווידיאו "Social Substance Cycle" בוקעות ידיים אנושיות מתוך גוש גדול של חומר בוצי ומגששות את דרכן בתנועות שאפשר לפרש כניסיון שלהן להבין את גבולות הגוף החומרי שלהן. החומר הגולמי מחבר בין שתי הדמויות הנוכחות בווידיאו, מרחיב את גבולות הגוף שלהן וממזג שתי זהויות אינדיבידואליות השרויות בתהליך של פיסול עצמי. הדמויות המוצגות מצויות בתהליך של מעבר ושינוי צורה אין-סופי, כאילו בלימבו חומרי צורני, ולא ברור אם מדובר בפעולה שיש לה מטרה סופית. למרות מידה מסוימת של גרוטסקיות הנלווית לדימויי וצלילי הבוץ הרטוב, יש בעבודות של קובינג קלילות והומור. הדמויות שהוא יוצר מזכירות אימוג'ים או אוואטרים בעלי ראש גדול ועגול. לצד הדמויות ניצב פסל גדול ממדים עשוי בוץ של יד המחזיקה טלפון. על מסך הטלפון המוגדל קובינג מציג תקריב וידיאו מתוך העבודה "Social Substance Cycle". באמצעות הניגוד שהוא יוצר בין החומר הגולמי לשימוש במסכים ובאימוג'ים מצליח קובינג לחבר את הקהל לחקירה העצמית שלו כיוצר. הוא מתייחס בקריצה לרשתות חברתיות ושואל שאלות לגבי מעמד האמן בעידן האינסטגרם.
את העבודה של ניל בראונסוורד (Dr Neil Brownsword), מרצה בכיר באוניברסיטת סטפורדשייר (Staffordshire University), החלטתי לשמור לסוף השיטוט שלי בביאנלה. בראונסוורד הציג באירועי הביאנלה הקודמים עבודות המתמקדות בהיעלמותה של תעשיית הקרמיקה מאנגליה, ומחקר הדוקטורט שלו עוסק במלאכות יד שמתקיימות לצד פסי הייצור התעשייתיים של מפעלי קרמיקה, כאלה שנעלמו כמעט לחלוטין מהתעשייה האנגלית המקומית. הפרויקט מוצג כתערוכת יחיד בשם "Obsolescence and Renewal" במוזיאון ברמפטון (Brampton Museum) בצידה האחר של העיר, תערוכה המאפשרת לצופים להתוודע להיסטוריה של ייצור הקרמיקה באנגליה. חשתי צורך לחתום את הכתבה עם העבודה הזו מכיוון שהיא מתארת את הקשר ההיסטורי בין הביאנלה לקרמיקה לבין סטוק. הצמיחה של תעשיית הקרמיקה באנגליה ניזונה בין השאר מחיקוי והטמעה של סגנונות וסחורות שהגיעו מהמזרח במאות ה-17 וה-18. ניסיונות קדם-תעשייתיים לחקות את התחכום של שיטות הייצור והעיטור של פורצלן מהמזרח הובילו בסופו של דבר להתקדמות חומרית וטכנולוגית, וזו השפיעה מאוחר יותר על התפתחות האזור כמרכז ייצור עולמי.
בתערוכה הזאת יוצא בראונסוורד למסע אל ההיסטוריה של תעשיית הקרמיקה המקומית לצד מסע אל ההיסטוריה האישית של משפחתו. בטקסט שמלווה את התערוכה הוא מספר כי יש לו עניין אישי בסגירת המפעלים. בראונסוורד עבד במפעל ודג'ווד (Wedgwood) כשהיה בתיכון (1989-1987) והוכשר להיות חלק מפס ייצור המודלים לתבניות במפעל. רבים מבני משפחתו עבדו במפעלים השונים, וסגירתם השפיעה באופן ישיר על משפחתו.
בתערוכה אפשר לראות כמה עבודות המתייחסות לשיטות ייצור – למשל ייצור כלים, הדפס, עיטור ושימוש בתבניות. בראונסוורד מפרק שיטות שכיחות של שכפול אובייקטים באמצעות ערעור על טכנולוגיות מסורתיות ושימוש בשיטות דיגיטליות או טכנולוגיות עכשוויות. הוא מאמץ בכוונה את הסטיות והשגיאות המתרחשות בשיטות ייצור שונות ליצירת אובייקטים קרמיים. בתערוכה אפשר לראות למשל עבודות בהדפסות תלת ממד ולצידן התומכות או תוצרי לוואי נוספים של ההדפסה שנהוג להיפטר מהם, כחלק מהניסיון שלו לעורר שאלות בדבר תהליכים של שכפול והעתקה במסגרת של תרבות חומרית תעשייתית.
בעבודה אחרת הוא משתמש בדוגמאות ובהדפסים מתוך מדריכים מקצועיים טכניים שנועדו להכשיר את עובדי המפעלים לעטר כלי קרמיקה שונים בפרחים ובדימויים נוספים. המדריכים מפרטים את תהליך העיטור של כלי מסוים בשרשרת הייצור ומסבירים כיצד ליצור את הדימוי או להחזיק את המכחול. בראונסוורד לוקח את הדוגמאות ומייצר מהן הדפס חדש המורכב רק מ"טעויות" ו"גליצ'ים", כפי שהיו עשויים לקרות לעובדי המפעל. למשל דוגמה שלא נצבעה כולה בתוך קווי המתאר או סטיות בהנחת דקאלים. בראונסוורד מעצים ומגזים את הטעיות הללו כחלק מהניסיון שלו להפנות זרקור להתערבות האנושית בפס הייצור. לעומת ה"טעויות" האנושיות המקוריות על הכלים, ההדפס החדש נוצר בשיטות ייצור דיגיטליות לחלוטין וב-AI. בכך הוא מבודד את המרכיב האנושי שהופך כלי חרס לייחודי ועושה שימוש באותה "טעות" כדי ליצור הדפס חדש שמחליף את ההתערבות האנושית.
בראונסוורד שואף לחבר את קהל המבקרים בביאנלה למקום ולתעשייה שנעלמה ומזכיר לכולנו את התרומה הרבה של המפעלים לזהות התרבותית של האזור ושל התרבות החומרית האנגלית בכללותה. הביקור בסטוק עורר בי עצב רב. המחשבה על גוויעתן של ערים רבות בעולם המערבי שהתקיימו בהן תעשיות מקומיות ותרבויות עשירות של מלאכה מרפות מעט את ידי בתור יוצרת צעירה שמקווה להתפרנס ממלאכה ומיצירה. עבודתו של בראונסוורד הייתה התגלמות מחשבותי בנושא, והיא הצליחה דווקא לעודד אותי. במבט ראשון נדמה כי הוא עוסק במותה של תרבות הקרמיקה בסטוק, אבל נדמה שגוויעתה של התרבות החומרית המקומית היא רק נקודת ההתחלה ליצירתו ולמחקר המקיף שלו בנושא. על חורבות אימפריית החומר של סטוק יוצר בראונסוורד פרויקט עשיר מרתק ויפהפה שעשוי להמשיך להתפתח ולהשפיע על שדה הקרמיקה העכשווי באנגליה כולה.
British Ceramics Biennial,Stoke on Trent and Newcastle under Lyme
ניהול אמנותי: Clare Wood
דימויים באדיבות תאיר אלמור
תאיר אלמור – אמנית ומעצבת, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, ובוגרת תואר שני ב-Information Experience Design מ-Royal College of Art
