קרול בובה (Carol Bove, נ. 1971), אחת האמניות העסוקות ביותר בארצות הברית, הציגה לאחרונה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק רטרוספקטיבה הסוקרת 25 שנות עשייה ומחקר אמנותי.
העבודות בתערוכה שאצרה קתרין ברינסון (Katherine Brinson) חולשות על מגוון מדיומים כגון רישום, קולאז', פיסול והצבות פיסוליות השוזרות בתוכם אובייקטים שאספה בסביבת הסטודיו שלה בברוקלין. בובה מציגה עבודות חדשות לצד גוף עבודות קודם ולעיתים אף יוצרת מחדש או משנה יצירות שנעשו במקור עבור חללי תצוגה ותנאי הצבה אחרים, כך שיגיבו לחלל הייחודי של המוזיאון.
הפיסול המונומנטלי וההצבות הייחודיות לחלל מוזיאון הגוגנהיים ממקמות את בובה על רצף היסטורי של פעולות אמנותיות תלויות מקום. הפרקטיקה שלה מתאפיינת בדיוק טכני לצד וירטואוזיות חומרית, ובמכלול יצירתה ניכרת עבודה מאומצת של ייצור מאסיבי הכולל כיפוף וריסוק פלדה לצד גימור צבעוני בשכבות צבע דקות העוטפות את גופי הפסלים כמו מעטה של עור.
המפגש הראשון של הצופה עם תחילת מסלול הרוטונדה האייקונית של פראנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) מתחיל בפתח דמוי מעוין המְחוֹרֵר את הקיר המעוגל מבפנים. זוהי פעולה מינורית לכאורה החושפת ציור קיר מונומנטלי שהוסתר במשך יותר משישים שנה בקירותיו המעוגלים של הבניין. מדובר ביצירה שהזמין ב-1963 הארי פ' גוגנהיים, אז נשיא קרן גוגנהיים, מהאמן חואן מירו (Joan Miró) לזכר אשתו המנוחה אלישיה פטרסון גוגנהיים. מירו והקרמיקאי ג’וזף ליורנס ארטיגס (Josep Llorens Artigas) יצרו קיר אריחים מצויר שבו קווים שחורים, חופשיים ואקספרסיביים מתלכדים לכדי קומפוזיציה זורמת בפלטת הצבעים המזוהה עם יצירתו של מירו.
חשיפת ציור הקיר היא מעין שיתוף פעולה של האמנית עם מירו ועם המבנה של רייט – דיאלוג שמלווה את כל התערוכה וממשיך להתהוות בין העבודות של בובה ליצירות אמנות המשולבות בתערוכה עצמה, מתוך קשב ורגישות לחלל הבנוי. ככל שעולים במעלה הספיראלי, קירות החלל המעוגלים משתנים בהדרגה מכהים ואפלים לבהירים המוצפים באור טבעי.
חיתוך הקיר המקבל את פנינו בתחילת התערוכה מתיישר עם פסל בצורת דיסק אלומיניום המוצב בקומה מעליו – הראשון מבין שישה עיגולים המוצבים בטור אנכי של צורות דמויות ירח במעלה הרוטונדה. הדיסקים המתכתיים האלה פרוסים לגובה, אחד בכל מפלס של המוזיאון, כמעין גרמי שמים הנמתחים לעבר האוקולוס שבתקרת המבנה. זהו פסל מפורק למקטעים היוצרים יחד עמוד של צורות גיאומטריות – טוטם ארכיטקטוני או שמא גורד שחקים שמימי, שבסיסו ברצפה וראשו בכיפת המוזיאון, סמוך לאור הטבעי. כל דיסק אלומיניום שויף, לוטש והוברק למשטח דמוי מראה, המשיב אל המבקרים השתקפויות של אדריכלות המוזיאון ושל החלל עצמו, המשתנות ביחס לתנועת המבקרים ולמיקומם במרחב.
במפלס הראשון של המוזיאון, בחלל חשוך שקירותיו כהים, מוצבים מספר פסלי מתכת מונומנטליים, כל אחד בעל צבע דומיננטי אחר, שמתגבשים יחד למערך רישום צבעוני תלת-ממדי. בובה מייצרת כאן מרחב הנחווה בשני אופנים: דרך שוטטות ביער קונסטרוקטיבי של פסלי ברזל, פלדה ואלומיניום שחוקי הכבידה מתעתעים בהם, ודרך התבוננות בצמרותיהם מחלון גלריה שבקומה מעל. הדואליות שבין שהייה בתוך העבודה ובין המבט העילי עליה מערערת את תפיסת קנה המידה, את המשקל ואת היחסים בין גוף לחומר. גופי ברזל ופלדה נשענים זה על זה, תומכים זה בזה או נוגעים זה בזה לרגע, כמעין הזמנה לריקוד. הפלדה נדמית כמי ששכחה את תכונותיה הפיזיקליות; היא הופכת למשטח רך ומתמסר המזכיר חומר אלסטי, קפלי בד או בשר גוף גמיש שנשמט אל תוך קומפוזיציות שונות במרחב. נדמה כי כל שנותר הוא לדמיין את עצמנו משתרעים ביניהם או יוצרים נקודת מגע נוספת.
פסלי הפלדה ברחבי התערוכה אמנם נראים כאילו עוצבו במחוות יד ספונטנית, אבל יצירתם כרוכה בהפעלת כוח מכני עצום. בסטודיו שלה בשכונת רד-הוק בברוקלין נעזרת בובה במערך שלם של מתקני הרמה תעשייתיים, מנופים, עגורנים ומכבשים הידראוליים כדי לגרום לחומרים כבדים במיוחד כמו ברזל יצוק, פלדה מחושלת ואלומיניום להתנהג בדרכים בלתי צפויות, ולמרות אתגרי הייצור האלה הפסלים נדמים אלסטיים, קלילים ומאולתרים וכאילו נוצרו ללא מאמץ.
הפער הזה בין מה שאנחנו יודעים על החומר ועל תכונותיו הפיזיקליות לבין מה שנגלה לפנינו באובייקט הסופי משבש את הציפיות שלנו מהחומר ומהאופן שבו אנו מניחים שהוא אמור להתנהג, ובשל כך מהתל בעין ומאתגר את אופי ההתבוננות והתפיסה. עבור בובה מפגש מחודש שכזה עם חומר פותח אפשרויות גמישות וטקטיליות יותר להבין את הסביבה והמרחב הבנוי הסובב אותנו.
"מה שאנחנו יודעים על החומר מתערער לנגד עינינו", היא מסבירה בטקסט המלווה את התערוכה. "ולכן אולי גם האחיזה שלנו במציאות צריכה להיות מעט רפויה יותר, כך שנוכל לראות את מה שנמצא מולנו, ולא רק את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים" (Bove, 2026) .
בובה מאפשרת למחקרה האמנותי להיפתח למגוון רחב של מקורות והשפעות – אמנות חזותית, ספרות, מוזיקה, שירה – תוך שילוב חפצים יום-יומיים ואובייקטים מן הנמצא כגופים בתוך חלק מהעבודות שלה (ספרים, חפצים היסטוריים, אובייקטים אורגניים). במקרים אחרים מבצעת האמנית מהלך הפוך ומשלבת את העבודה שלה עצמה כאורחת זמנית באוסף האמנות הקבוע של מוזיאון גוגנהיים.
דיאלוג עם יצירה קודמת מתקיים למשל במחווה להארי סמית’ (Harry Smith 1991-1923) – אמן והוגה רב-תחומי המזוהה במיוחד עם עריכת "האנתולוגיה של מוזיקת הפולק האמריקאי" ("Anthology of American Folk music"), שבובה הקדישה לעבודתו שנים של מחקר ואף פעלה לשימור הארכיונים שלו. עטיפת האנתולוגיה של סמית' מבוססת על תחריט מהמאה ה-17 של המדען והפילוסוף רוברט פלאד (Robert Fludd), המתאר את "המוֹנוֹקוֹרְד האוניברסלי" – כלי בעל מיתר אחד, שעל פי אמונות קדומות כוּון בידי האל. כמחווה לסמית' העניקה בובה לדימוי הזה קיום פיזי ופיסלה מחדש את המונוקורד כאובייקט תלת-ממדי. המבקרים בתערוכה מוזמנים לפרוט על המיתר הבודד ולהפיק ממנו צלילים שונים.
בגלריה המוקדשת לאוסף המוזיאון מוצגת אחת מהקומפוזיציות הגיאומטריות המאוחרות של בובה, העשויה מפאנלים משובצים באלומיניום לצד ציורו האיקוני של וסילי קנדינסקי (Wassily Kandinsky 1944-1866) "Several Circles" מ-1926. ההצבה המשותפת יוצרת דיאלוג בין-דורי על ההדהודים הרוחניים והפסיכולוגיים של צורה וצבע.
פעירת קיר המוזיאון שתכנן רייט, חשיפת אריחי הקרמיקה של מירו, המחווה לאנתולוגיה של הארי סמית', ההצבה לצד קנדינסקי, פרשנות פיסולית לדימויים משירה לצד פיסול מחדש של אובייקטים היסטוריים שהביאה האמנית משווייץ והצבתם כמעין רוחות רפאים בחלל התצוגה – כל אלה מאפשרים לבובה לקיים דיאלוג מתמשך עם אמנים ויצירות עבר, ליצוק לתוכם משמעות חומרית ולתרגם אותם לשפתה הפיסולית.
לאורך התערוכה משלבת בובה אזורי מנוחה, התבוננות ומשחק. ספות ופינות ישיבה מוטמעות בארכיטקטורה של המוזיאון ומפוזרות לאורכה; ספריית חומרים מזמינה את המבקרים לגעת באובייקטים חומריים מהסטודיו של האמנית ולהתנסות באיכויות טקטיליות שונות; שולחנות שחמט באולם הכניסה שיצרה האמנית מחלקי ברזל ואלומיניום מזמינים את המבקרים להתיישב ולשחק.
רייט אמנם עוטף ומאכלס את העבודות המונומנטליות של האמנית, אבל הארכיטקטורה הספירלית של מוזיאון הגוגנהיים מספקת לבובה תנאי מחקר ייחודיים לבחינת היחסים שבין אובייקט למרחב. היא מתייחסת למבנה כאל פסל בפני עצמו, מפעילה בעדינות את הצורות הגיאומטריות הייחודיות שלו ומנצלת את ריבוי נקודות המבט שהוא מציע. כך נוצרים קשרים חזותיים בין מפלס למפלס, והעבודות נקשרות לכדי מהלך פיסולי אחד.
רגע מינורי מיוחד, שכמעט חמק מתשומת הלב שלי במהלך השוטטות בחלל, הוא הפסל התלוי "Level Boss" שיצרה בתגובה לזוויות המפותלות של הרוטונדה. הפסל נראה כצינור פלדת אל-חלד מרובע, צבוע אפור, שנדחס וקופל באמצעו. למרות דחיסת החומר בלחץ מאסיבי רב עד להיווצרות קיפולים וקימורים, הקווים הישרים של הצינור הריבועי ואופן תלייתו על הקיר יוצרים קו אופקי מדויק. הפסל מתפקד כמעין פלס, ופתאום מתחדדת המודעות לזווית הנטויה של הרצפה ולשיפועים של המבנה כולו. הגוף עומד באלכסון בהתאמה לבניין, ואילו האובייקט ממול מאוזן לחלוטין כמכשיר כיול. נדמה שהרצפה נשמטת תחת הרגליים, ולרגע נוצרת אשליה של חוסר יציבות, אולי אפילו ורטיגו. כך באמצעות הצבה מדויקת מחזירה בובה את תשומת הלב לארכיטקטורה עצמה ומסבה את המודעות של הצופה לחלל הסובב אותו.
בזמן השיטוט בתערוכה לא יכולתי שלא לחשוב על הפסלים וההצבות של בובה במוזיאון כהצעה ל"נשיקה ארכיטקטונית" – מושג שטבעה סילביה לוין (Sylvia Lavin) בספרה Kissing Architecture" (Lavin, 2011)" כדי לתאר מפגש בין שני מדיומים נבדלים, ובמקרה הזה מבנה המוזיאון ומדיום הפיסול.
לפי לוין הנשיקה היא מפגש חושני בין שני דברים נבדלים – אובייקטים או ישויות – היוצר סינתזה חדשה. כאשר שני מדיומים נפגשים לכדי "נשיקה" – במקרה הזה פיסול וארכיטקטורה – הם משאילים זה לזה תכונות ואיכויות ויוצרים אפשרות חדשה לתפוס או לחוות את הסביבה הבנויה. "נשיקה פיסולית" מעניקה לארכיטקטורה רובד של תשוקה ומוסיפה שכבה של חיוניות לצורה אינרטית.
התערוכה של בובה אמנם מציגה 25 שנים של עשייה פיסולית, אך בה בעת מעניקה משמעות חדשה לחלל מוזיאון הגוגנהיים עצמו. התערוכה היא נשיקה פיסולית לארכיטקטורה שאולי אפילו מארגנת אותה מחדש. האמנית חורצת את הארכיטקטורה, חושפת אלמנטים נסתרים במבנה, מאפשרת למבנה להשתקף בזוויות משתנות, מארגנת מחדש את מסלול ההליכה ומחדדת את המודעות לזוויות, לצורה, לאור, לחומר ולהיסטוריה האמנותית האצורה באוספים. במובן זה התערוכה היא אינה רק הצבה כרונולוגית של עבודות, כי אם מפגש בין פיסול לארכיטקטורה ובין חומרים וצורות שמתערבים בחלל הבנוי ומשנים אותו. התערוכה מזמינה את המבקרים לשהות, לשוטט, לשחק ולהתבונן בעולם מתוך רגישות לחומר, לצבע ולאופן שבו אנחנו תופסים ומבינים את המרחב הסובב אותנו.
דימויים באדיבות: Solomon R. Guggenheim Foundation
Carol Bove | "A Poem for Deep Thinkers", The Guggenheim Museum, New York
אוצרת: Katherine Brinson
נעילה: 2 אוגוסט 2026
ענת קינן – אמנית רב-תחומית, בוגרת תואר ראשון מהמחלקה לאמנות בבצלאל ותואר שני מהמחלקה לפיסול ב-Yale University, School of Art, ניו הייבן, ארצות הברית. חיה ופועלת בין הארץ לניו יורק.
מקורות:
Bove, Carol , 2026. Carol Bove: Museum Survey. Curated by Katherine Brinson Solomon R. Guggenheim Museum, New York.
Lavin, Sylvia , 2011. Kissing Architecture. POINT: Essays on Architecture. Princeton, NJ: Princeton University Press.
