הגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון מציגה לראשונה צורפות עכשווית במסגרת תערוכת היחיד "אני נולדתי מהאבן" של האמנית שירלי בר-אמוץ (נ. 1974), באוצרותה של רחל ששפורטה. הצגת הצורפות בתערוכה היא חלק ממהלך רחב יותר, שששפורטה מתארת כ"אג'נדה המבקשת להעלות תחומי חומר ומלאכה דוגמת קרמיקה, זכוכית, טקסטיל וצורפות אל מרכז שיח האמנות העכשווית". התערוכה היא אחת משלוש תערוכות יחיד שנפתחו תחת הכותרת המשותפת "זנב לא שוכח", לצד הצייר שי אזולאי והאמנית פסי כהן-פפר. שלושת האמנים עוסקים בזיכרון, בתת-מודע, במיתוס ובפחדים קולקטיביים, אך כל אחד מהם מגיע מעולם תרבותי וחומרי שונה.
בר-אמוץ, ילידת קיבוץ מעברות שבו היא חיה ויוצרת עד היום, מציגה גוף עבודות המבוסס על הנוף הקיבוצי-ישראלי שבו גדלה, על חוויות ילדות מוקדמות ועל שרידים חומריים-ביוגרפיים. מוזיאון הקיבוץ, שאותו ניהלה אמה אוצרות האמנות, היה המקום שבו נחשפה כבר בילדותה לעצמות, לאבנים ולשרידים ארכיאולוגיים, ואלה הפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מעולמה החזותי. בר-אמוץ היא בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, שם השלימה תואר ראשון בשנת 2000 ותואר שני בשנת 2007, וכיום היא משמשת מרצה בכירה במחלקה.
העבודות שלה לאורך השנים שואבות השראה מסוגיות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות ומגיבות באופן ישיר למציאות שסביבה. בעבודותיה המוקדמות היא השתמשה בדימויים של בעלי חיים טעוני יופי ופגיעוּת, ואילו בתערוכה הנוכחית עולמות החי והצומח עוברים שינוי קיצוני ומתחלפים בשלדים, במאובנים ובתפלצות גרוטסקיות.
כבר במבואה לחלל, לצד הטקסט האוצרותי, מציגה בר-אמוץ עבודת תבליט קיר מקרמיקה שיצרה מרים שיוביץ – אחת מסבותיה של בר-אמוץ. שתי סבותיה פעלו בחומר, בבטון ובאמייל, ועבודותיהן מלוות את אפיק היצירה שלה כחלק בלתי נפרד מהשושלת המשפחתית. חיבור נוסף המפגיש בין דורות נשים במשפחה הוא שם התערוכה, הלקוח ממשפט שנהגה סבתו של בן זוגה לומר על עצמה: "אני נולדתי מהאבן", כמטאפורה לחוסן, לעמידות וליכולת לשרוד את תהפוכות החיים.
עם הכניסה לחלל התערוכה בולטת סדרת תבליטים, שאבקת היהלומים המשולבת בהם מתעוררת לחיים בנצנוץ מהפנט ומושך בזכות התאורה בחלל. העבודות האלה נושאות מראה מתכתי של נחושת מחומצנת וברזל חלוד בגוני אדום-חום המזכירים פלטת צבעים של מטבעות עתיקים ושרידים ארכיאולוגיים. התבליטים פרושים על שני קירותיו המרכזיים של החלל: על האחד מופיעה תפזורת צפופה של עבודות במגוון גדלים, ועל האחר מוצבים שלושה תבליטים גדולי-ממדים, המזכירים במראם מדליונים או שריונות עתיקים.
למרות הנצנוץ המפתה, מבט מקרוב חושף עולם אקספרסיבי של פחדים וחרדות: תפלצות מכונפות ומנוקרות עיניים נושאות בפיהן דימוי משתנה – ענף זית, אבן או גלגל עין. היונה עם עלה הזית – סמל אוניברסלי לשלום ולפיוס – הופכת כאן לשלד של עוף טורף בתנועה, והתבליטים נדמים כמאובנים ארכיאולוגיים החושפים יצורים שנכחדו. את הדימויים האלה שאבה בר-אמוץ מפחדי הלילה בבית הילדים בקיבוץ, והם הפכו ברבות השנים לארכיטיפים טעוני אימה על העולם שבחוץ.
את התבליטים יוצרת בר-אמוץ באמצעות חריטה על משטחי גבס רכים – טכניקה שאליה נחשפה במסגרת סדנה לשחזור מטבעות עתיקים. על פני השטח החרוטים היא מורחת שכבות של אבקת ברזל, פיגמנטים ואבקת יהלומים, ועליהן היא יוצקת שכבת גבס פולימרי. התוצר הסופי הוא משטח קשיח ודחוס המזכיר אבן, ועליו היא ממשיכה לעבוד באמצעות חמצון, חריטה וגילוף.
הטכניקה הזאת של חריטה על משטח גבס אפשרה לבר-אמוץ להעביר את האופי הקווי החזק מרישומיה אל המרחב הפיסולי. השילוב בין האקספרסיביות העזה בתנועת הקווים ובמקצב הסוער לבין אותם יצורים מעופפים מזכיר את תחריטו של פרנסיסקו גויה "תרדמת התבונה מולידה מפלצות", שבו יצורי הלילה מייצגים את החרדות והדחפים העולים מתת-המודע של האמן.
ששפורטה ובר-אמוץ שיתפו פעולה בעבר בתערוכת היחיד "החוצה", שהוצגה אשתקד במוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון. כבר אז התעניינה ששפורטה בדימוי הציפור המלווה את גוף עבודותיה של בר-אמוץ לאורך השנים. הדימוי עבר תהליך של דמוניזציה ועיוות, ובתערוכה הזאת הוא מגיע לשיא. במבט רפלקטיבי על העשור האחרון – מהקורונה, דרך ההפיכה המשטרית ועד אירועי שבעה באוקטובר – הדימויים בעבודותיה נעשו טעונים ואפלים יותר. עולמות החי והצומח פינו את מקומם לתיאורים גרוטסקיים, כאילו העולם עצמו איבד את יציבותו ואת האפשרות לקיום משותף.
בתבליט עגול נוסף עוסקת בר-אמוץ לראשונה בדמותה של המדוזה מהמיתולוגיה היוונית. לדבריה, המדוזה עניינה אותה בשל הקשר בין גוף לאבן, "דמות שמבטה מסוגל להפוך את המתבונן בה לאבן", היא מסבירה ומוסיפה בהומור, "כל אחת צריכה מתישהו לעשות מדוזה", שכן מדובר בארכיטיפ נשי שביטא לאורך ההיסטוריה פחד גברי מפני כוח נשי ומיניות מאיימת. אצל בר-אמוץ המדוזה מופיעה כפנים בלבד – מסכת תבליט המזכירה את המסכות שיצרה סבתה. שערה, שבמיתולוגיה היה עשוי מנחשים, מתחלף כאן בענפי זית – סמל תקווה שהופך לאיום. המסכה פועלת כמנגנון של מיסוך רגשי והישרדות מול מציאות פוליטית בלתי נסבלת, אך גם כביקורת על הדחקה ועל העלמת עין.
דימויי ענפי הזית מתפשטים בחלל לעבודות נוספות; בוויטרינה במרכז החדר הם מופיעים בעבודות אמייל: עלים, ענפים וזיתים פזורים כמו פסולת מושלכת, חסרת ערך ומרוקנת ממשמעות. דימוי ענף הזית עצמו הולך ומתפרק: העלים הופכים לעיניים, הזיתים לאבנים, ואלה מתערבבים באלה כמרחב תודעתי חסר יציבות שבו הנפש שרויה במחול שדים.
בר-אמוץ יצרה במהלך השנים אין-ספור סדרות, שבכל אחת מהן כמות אדירה של פריטים הנעים בין תכשיטים לפסלים אוטונומיים. בתערוכה הזאת, כמו באחרות, היא מפגישה בין מתכות יקרות, אבני חן וחומרים תעשייתיים וזולים כמו סיליקון, פולימרים ודבקים. היא משלבת בין טכניקות מסורתיות של צורפות, יציקות, חריטה וגילוף לבין מהלכים חומריים בעלי אופי ניסויי בלתי צפוי היוצרים שכבות, נזילות, שברים ועוד. עם זאת בשיחה עימה היא מסתייגת ממושגים כמו "מחקר" או "מעבדה". לדבריה, תהליך היצירה שלה דווקא דומה יותר ל"נבירה אין-סופית. תהליך אינטואיטיבי שבו כל מהלך מוליד מהלך נוסף של חומר ודימוי".
בוויטרינה נוספת מוצגים אובייקטים שהם בין פסלים לתכשיטים לבישים, בהם תליון, סיכות דש, צמיד וכפית, הממשיכים את התנועה המתמדת שבין הזר למוכר ובין ההווה לעבר. כך, למשל, מציגה האמנית צמיד עשוי חוט זהב טהור (24 קראט) שנוצר בעבודת יד בתהליך משיכת חוט ומעובד בטכניקות צורפות מסורתיות. על החוט מושחלים חרוזים שנרכשו בעלי אקספרס תחת התיאור "אבני אגט". בר-אמוץ מספרת בחיוך שכשחרטה בהם באמצעות מקדח יהלום כדי להחדיר לתוכם דפי זהב, נגלו שכבות שונות של ציפויים שהבהירו כי אין מדובר כלל באבן שתוארה במעמד הרכישה. החומר הלא מזוהה שאימצה בר-אמוץ בחדווה ובהומור משקף את המציאות שבה מקורם של חומרים נעשה מעורפל יותר ויותר, והאותנטי והמזויף מתקיימים זה לצד זה.
הכפית, העשויה אבן אוונטורין, נראית כפריט ארכיאולוגי שבור העשוי מזכוכית רומית. העבודה מורכבת מכמה חלקי אבן שגולפו בנפרד וחוברו למבנה מפרקי באמצעות פין פנימי מגולף שמאפשר הרכבה מדויקת ומעניק למבנה יציבות פנימית. למעשה מדובר בפיסול של כפית מסוימת שהייתה שייכת לסבתו של בן זוגה, ניצולת שואה, והיא השריד היחיד שנותר מהבית שחרב עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
"זנב לא שוכח" – שם התערוכה שהעניקה ששפורטה למקבץ התערוכות – לקוח משמו של פרויקט מוזיקלי שיצרו דן תורן, מאיר גולדברג, ורד שילוני וגיורא קנת לילדים בשנת 1997. בעבודותיה של בר-אמוץ הכותרת נטענת במשמעות נוספת ונקשרת לדימויים העולים מתוך נפש שאינה מצליחה להשקיט את מה שהגוף אולי מנסה להדחיק. הזיכרון מתגלה כאן ככוח עמוק ועיקש הממשיך להשתרך אחרינו גם כאשר נדמה כי נשכח.
בעבודותיה של בר-אמוץ מתקיים מתח מתמיד בין דבר והיפוכו – הנוצץ והבלוי, השלם והמעוות, יקר הערך והפסולת, וגם השלום והמלחמה. בתוך תרחיש אפוקליפטי כמעט של הרס וחורבן, הדימויים והחומרים יחד – אבן, עצם ומתכת – נדמים כשרידים ארכיאולוגיים, עדויות תרבותיות לחרדה קולקטיבית בישראל של שנת 2026.
"זנב לא שוכח" שלוש תערוכות יחיד | "אני נולדתי מהאבן"- תערוכת יחיד של האמנית שירלי בר-אמוץ, הגלריה לאמנות עכשווית, רמת השרון
אוצרת: רחל ששפורטה
נעילה: 8 באוגוסט 2026
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
