"אני מגדיר את עצמי פסל, כי העיסוק שלי הוא בחומר, אבל הפעולה המהותית שלי היא קולאז' – פירוק והרכבה", אומר חן פלמנבאום. "אני מפרק דברים ומרכיב אותם מחדש, יוצר עוד גלגול חיים לדברים שהיו לפנַי ויהיו גם אחרַי".
בימים אלה מציג פלמנבאום (נ. 1992) בתערוכה הקבוצתית "חמישה מבטים חוזרים" במוזיאון הרצליה, באוצרותן של נגה ליטמן וענבל ראובן ובשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד (לצד נגה אור-ים, אולגה סטנדיוק, יובל נאור וליז מאר). המיצב שהוא מציג – "הגן" – מוגדר בטקסט התערוכה כ"אוסף לא שגרתי ופרוע של חומרים ואובייקטים שנאספים מחיי היום-יום ומופקעים מתפקידם המקורי: פסלים קרמיים מתיישבים על שולחנות פיקניק, חומרי בניין תעשייתיים הופכים לדמויות מונומנטליות ולבלונים שברחו מבעליהם. באמצעות שימוש באסמבלאז' ושילוב חומרים בלתי צפויים, פלמנבאום מפרק נרטיבים קיימים ובורא חדשים, ומייצר שפה פיסולית היברידית שהוא מכנה פופ־פגאנית".
"הגן הוא מרחב פתוח, אבל גם סגור ובעל גבולות", הוא מסביר. "העבודות שפזורות בו מתייחסות לגוף – אפשר להתחבא מאחורי הפסלים, להיעלם. הפסל יכול להיות גדול ממך, מה שמשנה את חוקי המשחק ואת ההיררכיה בין צופה לעבודה. רציתי שאנשים ישכבו על הרצפה וירצו לגעת, אפילו שאסור; שירצו שהטקסטיל יעטוף אותם".
במקביל מציג פלמנבאום עבודה בביאנלה השלישית לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל, שיצר במקור במסגרת פרויקט "אינטליגנציה חומרית: מחקר גישוש" של מקום לאמנות ות"א תרבות קרית המלאכה בשנת 2024. העבודה, שנקראת "גראנד סאן" ("שמש גדולה" וגם "נכד" בעברית) מבוססת על מנגנון מכאני ממתכת, שבו אובייקט אחד מפעיל את האחר בתגובת שרשרת, והיא נוצרה בשיתוף המפעל "אלעד יציקות" בקרית המלאכה. ההשראה לעבודה היא תליון בצורת שמש שהוריו קנו במקסיקו כמתנה לסבתו והיה תמיד ליד מיטתה.
פלמנבאום נולד במקסיקו כשאביו עבד במדינה מטעם משרד החקלאות. הם חזרו ארצה עוד כשהיה תינוק, אבל הקשר לתרבות המקסיקנית נשאר נוכח בבית ובמשפחה. הוא בוגר התואר הראשון באמנות בבצלאל (2020), וכבר במהלכו נמשך למקומות שקצת חרגו ממה שנלמד במסגרת המחלקה. "ביליתי הרבה במחלקה לעיצוב תעשייתי ולקחתי קורס בקרמיקה וזכוכית. בדיעבד, הדיסציפלינה שלי הייתה ורסטילית כבר מההתחלה. אני נותן לדברים חדשים לסחוף אותי, אבל כשאני נסחף אני עושה את זה במקצועיות".
בתיכון הוא למד פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, וההחלטה ללמוד בבצלאל הייתה "היציאה מהארון המהותית שלי. זה בעבע בי לפני, אבל לא נתתי לעצמי את הדרור לעוף עם זה. הגעתי לבצלאל כרשם, ובשנה הראשונה שני המרצים שלי לפיסול – שחר יהלום ומעין אליקים – העבירו אותי לעולם של החומר. מאז התנועה שלי היא תמיד בין רישום לפיסול. הפסלים שלי תמיד מספרים סיפור, ויש בהם הרבה התרחשויות וגם הרבה חומר".
כשסיים את לימודיו החל פלמנבאום לעבוד כאסיסטנט של הפסל הוותיק עופר ללוש, ובמקביל השלים תעודת הוראה והשתתף בתוכנית המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד. את ללוש הוא מתאר כמאסטר שלימד אותו טכניקות רבות ושילב בין דרישות גבוהות, אמביציה וצניעות. בסטודיו שלו הוא גם החל לראשונה לעבוד עם החומר הקרמי.
"בתקופת הקורונה היה רגע שנפתחו המון סטודיואים לקרמיקה, ובהתחלה חששתי לעשות 'מה שכולם עושים'. בשלב מסוים פשוט אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה – אבל בדרך שלי". ההחלטה הובילה אותו לפתוח סטודיו משלו לקרמיקה בחלל שקיבל בבית ספר בשכונת יד אליהו שבו הוא מלמד, במסגרת תוכנית כיתת אמן של עיריית ת"א-יפו; ובמקביל הוא נרשם לחוג ללימודי קרמיקה בצפון תל אביב וללימודי קרמיקה בבית בנימיני, שם למד במשך כשנה אצל אתי גורן.
"אם עופר ללוש הוא האבא הרוחני שלי, אז אתי היא האמא. אצלה בקורס, על הגג של בית בנימיני, עשיתי את שריפת העישון הראשונה שלי באחד ממפגשי השיא של הלימודים. היא פרשה לי לקסיקון רחב שבמסגרתו שכללתי את היכולות שלי. אני מסתכל על קרמיקה מזווית של אמנות עכשווית – אני אולי מרמז לפונקציונלי, אבל בהליך האמנותי אני מבטל אותו. אני יכול, למשל, לפסל משקולות כי אני צוחק על זה שקרמיקה זה כבד".
השלב הבא היה נסיעה לרזידנסי במקסיקו אצל טל פרנק, אמנית ישראלית שחיה במקסיקו סיטי. "הייתי שם חודש וחצי ועוד חודש וחצי המשכתי לטייל ולהסתובב בכפרים, לראות איך ואיפה יוצרים. כילד שהכיר את התרבות הזאת, הבנתי לראשונה שיש פער בין לראות את הדבר לבין להיות בו. מצד אחד זה טלטל אותי, ומצד שני זה גרם לי להבין שאני לא מקסיקני. בעבודות שלי אני מכבד את המסורות האלה, אני לא מרגיש שאני מתנהג כמו אדם לבן שגונב פירמידות ממצרים. אבל עם זאת אני יודע ששום דבר מהן לא שלנו".
בעקבות אותה נסיעה למקסיקו הוא יצר את סדרת הפסלים "פופ פגאני" והציג אותה בחממת האמנים של יריד "צבע טרי" ב-2023. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי עם הקרמיקה לאור. לקחתי את הדמות של הטרול מהניינטיז ויצרתי באמצעותה סדרה שעוסקת במקום שבו נולדתי, בקפטליזם, בישראל, באמריקה. כשטיילתי בשבטים למדתי את הטכניקות שלהם. הם עובדים על החומר הקרמי בעיקר עם צבעי אקריליק, ללא זיגוגים, והרבה מהם נשרפים בשריפת עישון. הם עובדים הרבה גם עם חומר שחור שמתקבל בזכות פעילות של הרי געש באזור".
את סדרת "פופ פגאני" חתם פסל בשם "New!", ששימש נקודת מוצא לעבודה גדולה יותר – מזרקה שהוצגה מאוחר יותר בתערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד. "אני עובד בסדרות. אחת ההמלצות שקיבלתי בבצלאל הייתה להסתכל על סדרה ולהחליט מה אני לוקח איתי קדימה ומה אני משאיר מאחור. ככה נוצרת אבולוציה של סדרות. תמיד יש רצון לברוא משהו חדש מאפס, אבל עם ההבנה שגם לנו וגם לחומר יש גלגול של נשמה. אני מאמין שיש גלגול גם של העבודות שלי וגם שלי.
"הקרמיקה הייתה מבחינתי בחירה כשהרגשתי שאני צריך איזו קרקע, איזה בית שאני יכול לחזור אליו ולצאת ממנו. אני מגיע אליה כביכול מהדלת האחורית, אבל היא מסבירת פנים. היא פרטנר מושלם. בתור מישהו שביצירה שלו חוקר גבולות, לחומר יש יכולת להכיל, אבל הוא גם יגיד לך מתי די. הוא דורש אותך חי. יש ביני ובין החומר שיחה שעבורי היא ממש מרגשת".
בשנה שעברה זכה פלמנבאום בפרס מילה, שייסדה עמותת אמנים יוצרים וגלריה B.Y5 , ובעקבותיה הציג את תערוכת היחיד המשמעותית הראשונה שלו "HYPER" באוקטובר האחרון (אצר: ניר הרמט). בתערוכה הוא לקח, לדבריו, את הפופ הפגאני צעד אחד קדימה ויצר טוטם גדול ממדים שמתייחס למסורות של פולחן, לצד קיר אריחים מחומר שחור שעבד עליו בטכניקה של סגרפיטו ויצר עליו דימויים מתרבויות עתיקות לצד דימויים מתרבות הפופ ומהמציאות האקטואלית. "את כל זה מיקססתי עם מכון כושר, שהתחבר לי למלחמה ולגבריות שהיא גם חוגגת וגם הורסת. רציתי להסתכל על גבריות במקום שבו היא עוברת סובלימציה בריאה – במכון הכושר. היה בתערוכה הרבה הומור שהשתמשתי בו גם כדי לצחוק על עצמי וגם על התרבות שלנו. קראתי לה הייפר כי היא עוסקת במשהו שמעבר – כמשתמשים רק בתחילית 'הייפר' לבדה, זו הגזמה לשם ההגזמה".
אותו הטוטם שהציג בתערוכה ב-BY5 הוא גם זה שנמצא בבסיס המיצב שלו בתערוכה הנוכחית בהרצליה. רק שהפעם, במקום להציב את החלקים זה על גבי זה, כל אחד מהם קיבל חיים, סיפור, עצמאות. "הפעם הטוטם הוא זה שממשיך את האבולוציה – הוא זה שלקח צעד אחד קדימה והתפרק לדמויות עצמאיות".
חלק מתהליך יצירת פסלי הדמויות מתועד בעבודת וידיאו שמוצגת בכניסה לתערוכה, מחוץ לחלל הסגור של "הגן". "כל דמות, שהייתה במקור חלק מהטוטם, בנויה מחומר קרמי על בסיס קונסטרוקציה פנימית. זה מבנה שאני מתכנן בזכות הידע שלי בפיזיקה, שמאפשר לי להבין את הגודל והצורה ואת הדרך שבה צריך לבנות אותם כדי שלא יתפרקו. כל הפסלים הם דמויות של 'גברברים', וחיפשתי מֵכל שהוא כמו בריכת קרח, קלישאה של סטרייטים, כדי להטביל אותם בסטודיו אחד אחרי השני. אחרי הטבילה הובלתי את הפסלים לאזור פתוח בהרצליה, חפרתי יחד עם חבר בור של שני מטר על שני מטר, והשתמשתי בטכניקת שריפת עישון כדי לשרוף אותם. לתהליך השריפה עצמה הכנתי תערובת משמונה חבילות של מלח מטבח ושני קילו של נחושת קרבונט. תוך כדי השריפה זרקתי את התערובת פנימה, מה שיצר צבע כתמתם על הפסלים".
באמנות, אומר פלמנבאום, לא תמיד השלם הוא שעולה על סך חלקיו. לפעמים החלקים גדולים יותר מהשלם. זה הרעיון שליווה אותו כשיצר לכל אחד מחלקי הטוטם אישיות וצורת הצבה שונה. "במיצב יש משחק עם מערכות של כוח. את האופי של כל חלק בטוטם יצרתי במשחק אינטואטיבי אחרי שצילמתי אותם, הדפסתי והדבקתי במחברת, ופשוט ישבתי עם עט ורשמתי מהם דמויות. חלק מהפסלים התחברו לאלמנטים שמצאתי, וכל פסל הוא הכלאה של כמה סיפורים וכמה חומרים".
גם במקרה הזה ההשראות הן שעטנז של מקורות שונים: המסורות המקסיקניות, תרבות הפופ, תרבות אמריקאית קפיטליסטית, תולדות האמנות הישראלית, עולמות של משחקי מחשב ואנימה ועוד. "הכול יכול להיכנס אבל לא הכול נכנס, ואז נשאלת השאלה לגבי מערכת היחסים בין דבר לדבר. מתבקש שדברים מסוימים ישחררו את המעמד הקודם שלהם וייכנסו למין מערכת חדשה".
אחד המהלכים החדשים המהותיים שעשה פלמנבאום בתערוכה הנוכחית הוא השיתוף של אנשי מלאכה ומקצוע – מעצב אופנה, רתך מקצועי ואחרים בתהליך יצירת המיצב ושיתוף פעולה נרחב עם חברת "קורנית דיגיטל" (חברה ישראלית שעוסקת בפיתוח ובייצור מכונות להדפסה דיגיטלית על גבי טקסטיל) שאמונה על הדפסת הווילון הגדול שעוטף את חלל התערוכה.
ההדפסה על הווילון, וגם על חלק מהמיצב עצמו, היא מתוך סריקה משש מחברות ציורים של פלמנבאום – סקצ'ים בעט כחול על דף לבן, שמעניקים לכל החלל אלמנט צבעוני שגם מאזכר מסורות קרמיות כמו סגנון דלפט ההולנדי או קרמיקה סינית עתיקה. "אני מאוד אוהב את התערוכה. היא תערוכה מפעילה – היא גורמת לשמחה, לצחוק וגם לאי נחת. היא עוד ביטוי של חן בעולם והיא כמו תהליך אבולוציוני של העבודות שלי".
"חמישה מבטים חוזרים", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד
אוצרות: נגה ליטמן וענבל ראובן
נעילה: 4 ביולי 2026
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות
