בחלל העליון של התערוכה המרכזית בביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב, שנפתחה לאחרונה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), מוצגת "קריאה למוזות 2026", עבודה גדולת ממדים של האמנית רונית ברנגה. על פלטות של חומר, המשתרעות על פני גובה של כשני מטרים ורוחב של 3 מטרים, מצוירות 11 נשים וגבר אחד. למרות הקרבה הפיזית בין הנשים, הן לא יוצרות קשר עין – לא זו עם זו ובטח לא עם הגבר היחיד שיושב בצד.
את העבודה יצרה ברנגה כתגובה לקול הקורא ולתמה של הביאנלה הנוכחית – "מעשים וימים" (אוצרות: אנריאטה אלעזר ברונר וגלית גאון). הנושא שואב השראה משירו האפי "מעשים וימים" של הֵסְיוֹדוֹס מהמאה ה-8 לפנה"ס, שלפי הטקסט האוצרותי הוא "אחד ההרהורים הקדומים על ה'עבודה' הנתפסת לא רק כעמל או מלאכה, אלא כמעשה קיומי ומוסרי גם יחד. השיר, שנכתב כהדרכה מעשית לחיים ראויים והוגנים, מקבל כיום משמעות מחודשת, כשמעשה היצירה מתגלה כפרקטיקה מודעת ומתמשכת של חוסן ולעיתים גם של התנגדות הנובעת מהדחף להתריע, להגן ולרפא".
במפגש שהתקיים בין האמנים לאוצרות טרם הגשת העבודות, הציגה להם אלעזר ברונר תבליט מ-1807 של הפסל הדני ברטל תורוואלסן (Bertel Thorvaldsen) ששמו "ריקוד המוזות על הר הליקון". "בתבליט נראה הסיודוס כשהמוזות רוקדות ויושבות לפניו", מספרת ברנגה, "למעשה הוא קורא להן לפני שהוא יוצר כדי שיעוררו בו השראה. העבודה שיצרתי, שנקראת 'קריאה למוזות 2026', מהדהדת גם את הפואמה של הסיודוס וגם את התבליט באינטרפרטציה העכשווית שלי".
המפגש עם אותו תבליט התרחש פחות או יותר באותה תקופה שבה הציגה ברנגה את תערוכת היחיד שלה "סימנים מקדימים" בגלריה ברוורמן (אוצרת: עדי גורה, 2025), שם חשפה לראשונה סדרה של עבודות ציור על משטחי חומר גדולי ממדים המשלבים בין דו-ממד לתלת-ממד ומתכתבים באופן הדוק עם טכניקת התבליט. זו הייתה תערוכת היחיד השנייה שלה בגלריה ברוורמן. קדמה לה "בין ארבעה קירות", שהציגה ב-2022, ולפניה השתתפה בתערוכות ופרויקטים רבים בארץ ובעולם.
דרכה של ברנגה (נ. 1973) אל עולם האמנות ואל החומר החלה באופן בלתי קונבנציונלי. בנעוריה עסקה בציור, אבל אחרי שירותה הצבאי למדה פסיכולוגיה וספרות עברית באוניברסיטת חיפה. בהמשך למדה ציור מופשט אצל הצייר ג'ון בייל (2015-1928) ומשם פנתה ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, שבמהלכם הבינה שהיא לא רוצה ללמוד על אמנות, אלא לעשות כזאת בעצמה. כשהיא כבר אם לילדה נרשמה ללימודי אמנות במדרשה בבית ברל, שם נחשפה לראשונה לעבודה בחומר כשלקחה בשנה ב' קורס בחירה בעבודה באובניים – והתאהבה. "ברגע שהתחלתי להתעסק בחומר, הפסקתי לצייר", היא מספרת. "זה היה כל כך מספק. כשאני נוגעת בחומר בידיים, הסיפוק הוא הרבה יותר עמוק מאשר בציור. ממש הרגשתי שהגוף שלי נכנס לזה".
מאז היא יוצרת ומפסלת בחומר, אבל מעולם לא החשיבה את עצמה לקרמיקאית. כבר בשלבים הראשונים התייחסה לחומר כמצע שעליו היא גם מציירת, לרוב בצבעי אקריליק. "לקרמיקאים יש לרוב חלוקות ברורות בראש של מה מותר ומה אסור לעשות בחומר. אני לא קרמיקאית ולא למדתי קרמיקה, אז הן לא קיימות אצלי. אני משתמשת בחומרים שהם נכונים לי, ואני לא מרגישה שאני צריכה לעמוד בשום סטנדרט. אני מפסלת בחומר, אני מציירת באקריליק, ולרוב אני מוסיפה גם חומרים נוספים כמו שיער או עצמות, טקסטיל ובדים וגם אפוקסי".
העבודה שלה במהלך שני העשורים האחרונים מזוהה בעיקר עם אלמנטים גופניים מאוד הבאים לידי ביטוי בין השאר גם בסדרות של כלי אוכל ש"מגדלים" איברים אנושיים כמו פיות ואצבעות; בפסלים בדמות תינוקות וילדות הנעים על הגבול בין תמימות למפלצתיות; ובעיסוק דומיננטי בגוף האישה על איבריו השונים, שלעיתים מאבדים את תפקידם המקורי. היא הציגה בין השאר פרויקטים ועבודות במוזיאון חיפה לאמנות, בביאנלה הראשונה לאמנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, בבית בנימיני ועוד.
מאז שנת 2022 היא עובדת עם גלריה ברוורמן שבה הציגה, כאמור, שתי תערוכות יחיד, אבל עיקר הפעילות שלה הוא דווקא מחוץ לגבולות הארץ. רק בעשור האחרון היא הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בגרמניה, בצרפת, בטורקיה, בגרמניה, בדנמרק, בטייוואן, בארצות הברית, באוסטרליה ועוד. אחד השיאים בחייה המקצועיים היה הזמנה של בנקסי להשתתף ב"דיסמלנד" ("Dismaland") – פארק השעשועים האמנותי שפתח האמן בקיץ 2015 מחוץ ללונדון אחרי שנתקל בעבודות שלה ברשת.
"הכיוון החדש שתפסה היצירה שלי – מפיסול בתלת-ממד לכזה שמשחק עם גבולות הדו-ממד, קרה אחרי שבעה באוקטובר. בהתנהלות היום-יומית שלי אני נכנסת בכל בוקר לסטודיו בשמונה בבוקר ויוצאת אחר הצהריים. יש לי איזה צורך אובססיבי ביצירה. אחרי שקרתה הזוועה, חשבתי שאין טעם ליצור יותר. חצי שנה לא נכנסתי לסטודיו.
"אחרי חודשים, בשביל השפיות שלי, התחלתי לחזור ליצירה דרך ציור בטושים, בבית. אלה היו צעדים קטנים של חזרה למקום מוכר, בסיסי וראשוני. אחרי כמה חודשים חזרתי לסטודיו, והציור הזה המשיך ללוות אותי, הפעם על פלטות גדולות מחומר. ציירתי את הבנות שלי במרחב הביתי, ואלה העבודות שהוצגו בתערוכה האחרונה בברוורמן, שבהן גם התחלתי לשלב בין הדו-ממד לתלת-ממד".
השילוב הזה, שמתבצע במקביל באמצעות פיסול וציור, הוא מבחינתה המשך של המחקר שלה בחומר ובאפשרויות הטמונות בו. "התחלתי בלנסות להוציא החוצה את הפנים של הדמויות, ואז הבנתי שזה לא עובד. אז התחלתי 'להוציא' את הידיים שלהן. כדי שזה ייראה טוב מכל כיוון היו הרבה ניסיונות. בהתחלה זה נראה טוב רק מקדימה, אבל מעוות מהצדדים. זה היה תהליך ארוך של מחקר. כשהגעתי ליצור את העבודה לביאנלה, כבר היו לי הכלים הניסיון כדי ליצור עבודה כזו בקנה מידה גדול בהרבה".
התהליך עצמו מורכב: היא מפסלת את משטחי החומר על הרצפה, כולל המעברים לתלת-הממד שכמו בוקעים מהם וכולל חורים שמאפשרים לתלות את המשטחים בסוף התהליך. אחרי ייבוש ושריפה בתנור, המשטחים נתלים (בעזרתו של בן זוגה יאיר, שאמון מאז ומעולם על פתרונות התלייה) על לוחות עץ שמאפשרים להם לעמוד כפלטה אנכית. על המשטחים היא מורחת חומר מקשר ומציירת באקריליק עם מכחולים.
השריפה של כל אחד מחלקי העבודה מתבצעת בנפרד על מדפים ייעודיים בתנור, ומכיוון שמדובר בעבודות גדולות, הן נחלקות לכמות מכובדת של חלקים, שאחרי השריפה מורכבים כמו פאזל לקראת שלב הציור. העבודה בביאנלה, למשל, מורכבת משמונה חלקים, שכל אחד מהם נחלק בעצמו לשלושה חלקים. כל אלה מחוברים למסגרת עץ עבה שמודבקת ומוברגת לתוך פלטת עץ אחורית. "השאיפה שלי הייתה שהעבודה תהיה גדולה מספיק כדי שהצופה שעומד מולה יוכל להביט לדמויות בעיניים והן יסתכלו עליו בחזרה".
גם בעבודה הזאת השתמשה בבנות שלה כמודליות. "צילמתי אותן בתנוחות של הדמויות בתבליט מ-1807, אבל להבדיל מהדמויות הרוקדות ויוצרות, ציירתי אותן בתנוחות קפואות. אין ריקוד, אין שירה, אין מנגינה. הן קרובות אחת לשנייה אבל אין ביניהן אינטימיות. יש תחושת ניכור – כל אחת מרוכזת בעצמה. אלה לא מוזות שמעניקות השראה; לא מי שפונים אליהן כדי לקבל תמיכה ביצירה.
"לאחת מהן גם שמתי טלפון ביד, כדי לחבר אותן לתקופה הנוכחית. אני מהדהדת גם את התקופה ההליניסטית וגם את ראשית המאה ה־19, אבל אני נוטעת אותן בכאן ועכשיו ועוסקת בניתוק, בניכור, במצב הזה של הלבד גם כשאנחנו ביחד".
שלושת הפאנלים העליונים מצוירים, ובפאנלים האמצעיים יש התחלה של מעבר לתלת-ממד שהולך ומתפתח בחלקה התחתון של העבודה, המפוסל כולו. "הבגדים מפוסלים, הכיסא שהסיודוס יושב עליו, כפות הרגליים. זה יוצר איזושהי טופוגרפיה בעבודה – החלקים שקרובים אליך כצופה יוצאים החוצה לאט-לאט לתלת-ממד, או להפך – שוקעים לאט-לאט לדו-ממד. את דמותו של הסיודוס ציירתי כך שהוא מסתכל בכלל לצד השני. בתבליט שהיווה רפרנס הוא מסתכל על המוזות; אצלי הוא בכלל לא מתעניין בהם. הוא מסתכל הצידה, היצירה לא מעניינת אותו".
על עצמה מעידה ברנגה שהיא לא יושבת ומחכה למוזות. "אני עובדת באובסיסיביות של עבודה בלתי נגמרת, בין אם יש מוזה ובין אם אין. וגם כשאני לא עובדת, אני חושבת על העבודה מבחינה רעיונות ומחקרית. גם הטכניקה אצלי מתפתחת מתוך ההנעה הפנימית של האובססיה ליצור. כך הדברים מתקדמים אצלי".
חלק ניכר מאותה עשייה אובססיבית רווי בתסכול. "יש תהומות של תסכול. הרגעים של ההנאה ושביעות הרצון הם שבריריים ומעטים, אבל אני צריכה את הלבד ואת היצירה. יש תחושת סיפוק אם עמדתי בכל היעדים שרציתי לעמוד בהם, אבל מיד אחר כך מגיעים יעדים חדשים".
נדבך נוסף שמפתח את עבודתה מבחינה רעיונית הוא התגובות של הקהל שבא איתה במגע. "כשיצרתי את העבודות הראשונות שלי – כלים עם פיות פעורים וידיים לצידם שמחזיקות מזלגות – חשבתי על רעב קיומי, כמו זה של גוזלים שפוערים מקור. אחרי שיצרתי את הכלים האלה קיבלתי פנייה ממוזיאון במילאנו שביקש להציג אותן במסגרת תערוכה שעסקה בסקס ועיצוב. בהתחלה לא הבנתי איפה הסקס ואיפה המיניות, אבל הפרשנות הזו שלהם פתחה לי את הראש וגרמה לי לעסוק במיניות בהמשך. דבר דומה קרה עם 'אנו' – מוזיאון העם היהודי, שביקש להציג עבודות דומות כחלק מתערוכה שעוסקת בהומור יהודי, משהו שלא חשבתי עליו לפני הפנייה שלהם".
בימים אלה יצירתה של ברנגה מתמקדת במרחבים שבין דמיון למציאות ובחקירת תודעות שונות. "אני בראשיתו של מחקר שעוסק בנושאים האלה. גם הפיסול שלי הוא לפעמים על הגבול בין מציאות לדמיון, או כזה שמייצג איזה מצב תודעתי. הייתי רוצה להמשיך לעבוד עם המעברים בין הדו-ממד לתלת-ממד. זה מה שמעניין אותי כרגע".
לשאלה אם החזרה לציור עוררה בה רצון לחזור לפורמט המסורתי של ציור, היא עונה: "לא מעניין אותי לצייר על בד. הפיסול בחומר הוא הבפנים שלי. החומר הזה הוא כל כך מדהים ומטורף, אני יכולה ליצור בו כל מה שעולה על דעתי וכל מה שאני מדמיינת. זה מאפשר לי לעוף. אני מפסלת בו, מציירת עליו, אני הופכת אותו לקנבס. הוא מאפשר לי לעשות כל מה שאני רוצה לעשות מבחינת יצירה".
הביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב 2026, "מעשים וימים", מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), תל אביב
אוצרות: אנריאטה אלעזר ברונר וגלית גאון
נעילה: 30 בנובמבר 2026
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות
