התערוכה "+Hyakkō: 100 מייקרים מיפן" בבית התרבות היפני בלונדון (Japan House London) מציגה 2,000 אובייקטים עשויים קרמיקה, מתכת, עץ, במבוק ועור של כ-120 אמנים, בעלי מלאכה ומייקרים עכשוויים, והיא פרי מסע בן שנתיים שערך אוצר התערוכה נגאטה טקהירו (Nagata Takahiro). טקהירו תר את יפן לאורכה ולרוחבה וביקר בסדנאותיהם של יותר ממאה בעלי מלאכה בניסיון להבין את היקף שימורן של מסורות החומר במדינה.
המספר מאה פלוס מבקש לציין לא רק את מספר המציגים בתערוכה אלא גם את שלל צורות היצירה ואת חיוניותו של הכוח היצירתי ביפן המשלב בין חדשנות למסורת. לצד היסוד החומרי המובהק בתערוכה אבקש להצביע על המהלך האוצרותי המסקרן שבבסיסה: המחשבה המחודשת על הזיקה בין חומר למילה והארגון שלה בתצורה מרחבית. אלא שהמהלך הזה לא מתקיים בחלל ריק: ההקשר המוסדי והשותפים להפקה מטעינים אותו בממד נוסף, והקראפט מגויס לצורך מיתוג לאומי במסגרת מנגנון של עוצמה רכה.
קוגאי (kōgei), המילה היפנית לקראפט, נושאת על פי האוצר נגאטה משמעות ועומק בלתי-מושגים, וגבולותיה נתונים במחלוקת אפילו בקרב אנשי קראפט יפנים. טווח ההקשרים שלה רחב ונע בין אמנות עממית (folk craft) ועתיקות לאמנות ועיצוב. לעומתה המילה kurafuto – שאילה פונטית של המילה קראפט – היא מושג רחב יותר הכולל גם יצירה חובבנית ומלאכות יד יצירתיות. התערוכה מבקשת להתחקות אחר המשמעות החמקמקה של הקוגאי באמצעות השוואה בין מופעים לשוניים וחומריים שלה, והמבקר בתערוכה נחשף לארבעה מהלכים – שלושה טקסטואליים ואחד מרכזי חומרי – ומוזמן לשרטט מסלול בין הקשרים פזורים בניסיון לפענח טפח מסודו של הקוגאי.
מיד בכניסה לתערוכה נתקל המבקר בקיר-ספרייה ובו לקט כותרים יפניים ומתורגמים מתקופות ודיסציפלינות שונות – "מסגרת לחקור בה את המושג", כפי שכותב האוצר בטקסט הקיר. לצד הספרייה מוצגים ארבעה טקסטים הגותיים שהוזמנו עבור התערוכה ומבטאים פרספקטיבות שונות על תרבות הקוגאי מאת ארבעה כותבים שונים: הפילוסוף קוראטה טקאשי (Kurata Takashi), המרצה לעיצוב נקמורה מסהירו (Nakamura Masahiro), האמן נקאמורה יוטה (Nakamura Yuta) והגלריסט סקמוטו דאי (Sakamoto Dai). על הקיר הנגדי מוצג מעין מילון יפני-אנגלי המציע למבקרים הקשרים ותובנות. כמה מהמילים ומהביטויים בו הם מהשדה הסמנטי המתבקש: "חומר", "כלי", "אווירה", "רגש", וגם "וואבי-סאבי", "עיוות" ו"חוסר שלמות". מילים אחרות, ייחודיות יותר שאין להן מקבילה בשפות אחרות, לוכדות את הרוח היפנית ואת חשיבות האסתטיקה בתוכה: gyōkan היא הרווח בין שתי שורות – משמעות סמויה ומשמעות גלויה; yohaku היא שטח לבן, שוליים – מרחב ריק המזמין דמיון;mono no aware שפירושו המילולי הוא "הפאתוס של הדברים", ביטוי המבטא רגישות עמוקה לארעיות הטבע והקיום, קבלה של החולף וגילוי היופי שבו כמו למשל פריחת הסאקורה.
לאחר שעלעל בכתבי העת והספרים, קרא את ארבעת הטקסטים והצטייד במילון המילים היפניות יוצא המבקר לחלל הראשי בעקבות מושג הקוגאי החמקמק. בחלל המרכזי פרוסים על פני שולחנות ארוכים 2,000 חפצים במדיומים ובסגנונות מגוונים. הם מקובצים על פי יוצרם ולצידם תווית מינימליסטית הנושאת את שם האמן בלבד. "כל אובייקט בודד הוא זיקוק של ידע מצטבר ורוח חיים. יחד הם מציירים תמונה הקושרת בין העבר והעתיד ומזמינים לתוך חיי היום-יום כבוד, אמפתיה ועושר מסוג חדש", כתב האוצר.
בטקסט התערוכה של הפילוסוף קוראטה הוא כותב על תנועת האמנות העממית מינגיי (Mingei) שמוביליה מתייחסים לכלים כאל עצמים ש"נולדים" ולא "נוצרים". הוא קושר את המושג בהתפתחות טכנולוגית ובמפגש מתהווה ומתפתח בין "דברים" ואנשים מעבר ליוצר עצמו בקצה השרשרת. משלים אותו סקמוטו מגלריה לאפין בטוקיו (Lapin Art Gallery, Tokyo) המתייחס למונח honkadori שמקורו בשירה הקלאסית ומשמעותו ציטוט, רפרור או שאילת מרכיבים מיצירות מוקדמות לצורך פרשנות מחודשת שלהן. סקמוטו טוען כי שאילת המונח מתחום השירה לתחום הקראפט כורכת בין אמנות המילה לאמנות החומר.
מילים וחפצים משמשים בתערוכה כמסמנים שווים בכוחם; המילים מקבלות ביטוי מוחשי והחפצים ביטוי מופשט. המבקר לא ימצא מסלול מוגדר או נרטיב כלשהו באופן סידור האובייקטים על השולחנות; האוצר מזמין אותו לשיטוט ריזומטי רווי קונוטציות בחלל ובתודעה, בתקווה שיעורר בו השראה או תובנה. במובן זה אפשר לחשוב על התערוכה כעל מיצב – סך חלקיה מבקשים מהלך יחיד.
המהלך המופשט מעניק למבקר בתערוכה חופש להפיק ממנה משמעות סובייקטיבית ואולי אפילו מזמין קריאה רוחנית או פילוסופית של העבודות. אמנם דמוקרטיזציה של המשמעות היא המוסכמה האוצרותית הנפוצה כיום, אבל הרצון להימנע מהכתבת מסר מוביל לתוצאה הפוכה: במקום שארבעת הטקסטים והמילון המוצגים בחלל הכניסה ישמשו עמוד שדרה מארגן לשיטוט בחלל התצוגה, הם מטשטשים את הייחודיות של כל פריט לטובת מושג ערטילאי אחיד, והמהלך המסקרן והפיוטי של כריכת ממד החומר בממד המילה מוחמץ.
דוגמה להחמצה כזו עולה מהמושג hieta, שעליו כותב הגלריסט דאי. משמעותו המילולית קר או מצונן, ובהשאלה מאופק או חמור סבר, והוא שימש בתיאטרון היפני לתיאור סצנות טעונות רגשית שאינן שיא הדרמה. מקורו בתקופת שוגונות מורומאצ'י (Muromachi, מאות 14–16), שבה אידיאל היופי היה נוף חורפי וקודר ולא פריחה ואביב. בהקשר זה hieta אינו רק תיאור של מצב רגשי אלא של איכות אסתטית: נוכחות שקטה, רגש מרוסן, מתח שאינו מתפרץ אלא מצטבר במשטח, בגוון, במרקם. בחלל התערוכה אפשר לזהות אובייקטים המהדהדים את הרגישות הזאת – כלי חרס וזכוכית חלבית בעלי נוכחות שקטה בגוונים נוגים של תכלת, פריטים פגומים במכוון הנושאים עדות לאיפוק ולחספוס מבוקר או שני חישוקים קרמיים חידתיים חדים ופריכים הניצבים בין האובייקטים השימושיים ומגלמים מתח דומה בין חומריות לבין הבעה מרוסנת. אילו הזיקה הזאת הייתה מסומנת או מרומזת במרחב, היא הייתה יכולה לחדד את הקריאה ולהפוך את המהלך הלשוני למוחשי יותר עבור המבקר.
סיווג אובייקטים על פי קטגוריות לשוניות אינו זר למארגני התערוכה, שנערכת בשיתוף .Ryohin Keikaku Co. Ltd, הלוא היא רשת החנויות המוכרת MUJI. המנהל האמנותי של המותג קניה הארה (Kenya Hara) אצר יחד עם אנדראה ברנזי (Andrea Branzi) את התערוכה הידועה "Neo-Prehistory-100 Verbs" עבור הטריאנלה ה-21 במילאנו ב-2016. התערוכה גוללה את תולדות הטכנולוגיה והעיצוב באמצעות מאה פעלים שהתכתבו עם מאה אובייקטים. די היה במחווה מרחבית מרומזת כדי לקשור בין הטקסטים או המילים לבין קבוצות אובייקטים ובכך להעניק למבקר מסגרת קריאה שתמנע ממנו לגלוש מרוב תסכול להרגלי הצפייה הצרכניים שהוא מורגל בהם.
על פי הנרטיב המוכר, הקמעונאית היפנית, הידועה בעיצוב כלים בעלי קוד אסתטי מינימליסטי ומונוכרומטי, נוסדה בשנות השמונים כתגובת נגד לתרבות הצריכה שהולידה מוצרים נחותים, והצליחה לשגשג ולצמוח חרף התנגדותה למיתוג. למעשה זוהי משמעות השם מוג'י – קיצור של Mujirushi Ryohin, "מוצרי איכות ללא מיתוג" ביפנית.
ואמנם היעדר לוגו ממוצרי החברה הוא אינו היעדר מיתוג, אלא זיקוק שלו. בספרו המכונן "מיתוג רגשי" טוען מרק גובה (Marc Gobé) שמותגים בעלי השפעה אמיתית נמדדים ב"נשמה" שלהם, כלומר ביכולתם לעבור מהמישור החומרי של מוצר למישור הרגשי של חוויה (Gobé, 2001). מוג'י היא הדוגמה האולטימטיבית למותג עם נשמה בדיוק משום שהוא אינו ממותג באופן שיוצר אצל הצרכן אמון והזדהות.
המותג של מוג'י נשען על ערכים ורגשות הכרוכים בחומר ובחומריות: מינימליזם אסתטי, אלגנטיות בלתי מוצהרת, יושרה וצניעות ואחריות סביבתית-חברתית – ערכים דומים מאוד לאלה העולים מהתערוכה בתמיכת תאגיד האם של הרשת. בדיוק כפי שבמאמרו המפורסם "הרטוריקה של הדימוי" הראה הסמיוטיקן הצרפתי רולאן בארת כיצד פרסומת לפסטה מייצרת "איטלקיוּת" כסימן תרבותי, כך קורה גם כאן: האובייקטים בתערוכה הופכים למסמנים, והמסומן שלהם, כמו זה של מוג'י עצמה, הוא "יפניוּת" – לא כעובדה, אלא כקונוטציה המפעילה עולם שלם של משמעויות (בארת, 2003).
מרכזי ה-Japan House הושקו החל ב-2017 כחלק מיוזמה עולמית של משרד החוץ היפני. הראשון נפתח בסאו פאולו, השני בלוס אנג'לס והשלישי בלונדון. אפשר לחשוב על בתי התרבות היפניים בלונדון כעל תרגיל במיתוג לאומי. בדומה למודל הנהוג בבתי תרבות לאומיים (כגון מכון גתה, המכון הצרפתי והבריטיש קאונסיל), גם המרכז הזה מבקש לחשוף את המבקרים בו לתרבות היפנית, אלא שהוא עושה זאת בצורה ממותגת ונגישה יותר וכולל בית קפה יפני אלגנטי, חנות למוצרים יפניים, ספרייה, גלריה ומסעדה.
העובדה שהתערוכה מוצגת בבית התרבות היפני מטעינה אותה בתפקיד פוליטי מובהק: גיוס עוצמה רכה – המנגנון המאפשר למדינות לעורר אהדה ורצון טוב כלפיהן בזירה הבין-לאומית לא באמצעות כפייה, אלא באמצעות האטרקטיביות של הערכים התרבותיים והנכסים האסתטיים שלהן. הקראפט ביפן הוא הון סימבולי יקר ערך, והשימוש בו לקידום מעמד המדינה הוא אינו בבחינת הנדסת תודעה, אלא משימה מוצהרת של מוסדות כמו בית התרבות, שאף ערך כנס אקדמי בנושא.
במאמרו Census, Map, Museum"" טוען חוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון (Benedict Anderson) כי באמצעות המפקד, המפה והמוזיאון במדינה הקולוניאלית למדה האוכלוסייה לדמיין את עצמה כקהילה אחת בעלת זהות, שטח והיסטוריה השייכים רק לה. תצוגת המורשת מגדירה את הקהילה גם כלפי פנים, האומה, וגם כלפי חוץ – ביחס למדינות לאום אחרות. לפיכך מוזיאונים ותערוכות של מורשת חומרית משכפלים רגשות של שייכות לאומית בקרב חברי הקבוצה ובונים נרטיב היסטורי-תרבותי נבדל עבור הזרים המבקרים בהן. אנדרסון מצביע על האופן שבו המורשת, העוברת פוליטיזציה במנגנון המוזיאלי, מתפקדת כלוגו המסמן את מדינת הלאום (Anderson, 2006).
במסגרת התערוכה הקראפט מפסיק להיות רק פרקטיקה חומרית והופך ללוגו פוליטי המייצג את המדינה דרך הערכים המקופלים בו – טעם מעודן, עומק רוחני, יפניוּת. המסמן הוא אסתטי והמסומן הוא פוליטי.
המהלך הזה אינו ייחודי ל"Hyakkō" אלא חלק מקו אוצרותי עקבי של בתי התרבות היפניים. זוהי אינה התערוכה הראשונה בהם המוקדשת לקראפט מסורתי. קדמו לה תערוכות שעסקו במלאכות מסורתיות של נגרות (2022, 2025), נייר (2018), טקסטיל (2023) ומתכת (2018). היא גם אינה הראשונה הנשענת על ההיקסמות האוריינטליסטית מהשפה הפיוטית והנוקבת. במרכז תערוכה שעסקה בצבע וכללה פרק על ייצור פיגמנטים ושיטות צביעה מסורתיות (2019) עמדה המילה Kasane – תורת צירופי צבעים בת מאות שנים המבטאת את חילופי העונות. הדפוס העולה מכל התערוכות האלה הוא הצגה של קראפט כצופן תרבותי.
השימוש בריבוי הקונוטציות המילוליות והחומריות כדי לנסח רעיון יחיד הוא נקודת מוצא אוצרותית מסקרנת, אבל היא בלתי נפרדת מההקשר המוסדי והמסחרי שבו היא פועלת. המפגש בין עוצמה רכה למיתוג מסחרי הופך גלוי; הצנעת שיתוף הפעולה עם מוג'י תחת השם התאגידי Ryohin Keikaku אינה סותרת את המהלך אלא מחזקת אותו: כשם שמוג'י ממתגת את עצמה באמצעות היעדר מיתוג, כך התערוכה כולה רותמת את הקראפט כדי לנסח מותג לאומי. בסופו של דבר המושג המתנסח כאן הוא אינו היאקו או קוגאי, אלא פשוט "יפן", כפי שהיפנים מבקשים להציג אותה.
נראה אם כן ש"Hyakkō" פועלת בשני מישורים בעת ובעונה אחת: כמרחב התבוננות בחפצים וכמנגנון עדין של ייצוג. בין המילון שעל הקיר לבין האובייקטים שעל השולחן נרקמת לא רק שאלה על משמעותו של קוגאי, אלא גם תשובה – גם אם אינה מוצהרת – על האופן שבו תרבות מבקשת להיראות ועל הזיקות בין מורשת תרבותית, דיפלומטיה ומיתוג.
Hyakkō: 100+ Makers from Japan, Japan House, London
אוצר: Nagata Takahiro
נעילה: 10 במאי 2026
יובל קשת – חוקר תרבות חזותית וחומרית, אוצרות ומוזיאולוגיה, בוגר התוכנית לתואר ראשון בתרבות חזותית וחומרית, בצלאל, ותואר שני בהיסטוריה של העיצוב בתוכנית המשותפת של מוזיאון V&A וה-Royal College of Art. עמית מחקר במרכז שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל.
מקורות:
בארת, רולאן, 2003. "הרטוריקה של הדימוי" בתוך תקשורת כתרבות: מקראה, כרך א' (תרגום: אורית פרידלנד. עריכה: תמר ליבס ומירי טלמון) תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 279-251.
Anderson, Benedict (2006). "Census, Map, Museum", in Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. London, New York: Verso. pp. 163-186.
Gobé, Mark, 2001. Emotional Branding: The New Paradigm for Connecting Brands to People. New York: Allworth Press.
Nagata Takahiro (curator), "Hyakkō: 100+ Makers from Japan", Japan House London, https://www.japanhouselondon.uk/whats-on/hyakko-100-makers-from-japan/ [Accesses February 20, 2026].
