תערוכת היחיד של ראשיד ג'ונסון (Rashid Johnson) "שיר לאנשים חושבים" (A Poem for Deep Thinkers) שננעלה לאחרונה במוזיאון גוגנהיים היא רטרוספקטיבה של האמן האפרו-אמריקאי המאגדת שלושה עשורים של יצירה. התערוכה מציגה יותר מתשעים עבודות השזורות יחד בהצבה שתוכננה במיוחד למבנה המוזיאון; בין היצירות אפשר למצוא פסיפסים בדו-ממד, ציורי שמן על קנבס, עבודות וידיאו ופסלים המשלבים חומרים מסורתיים כמו ברונזה וחומר קרמי לצד סבון, חמאת שיאה וצמחים חיים.
ג'ונסון (נ. 1977), יליד שיקגו, הוא מהאמנים הבולטים בשדה האמנות האמריקאי העכשווי המזוהים עם הקהילה האפרו-אמריקאית. הוא גדל במשפחה ממעמד הביניים לאם היסטוריונית של הקהילה האפרו-האמריקאית ולאב אמן, שהתפרנס כחשמלאי – רקע שניכר היטב בשפה האמנותית שלו ובבחירת החומרים המגוונים שאיתם הוא עובד, חומרים בעלי מטען תרבותי מובהק: הסבון השחור המסמל גוף ואינטימיות, חמאת השיאה שמקורה באפריקה ומייצגת טיפוח וריפוי, והצמחייה המסמלת אדמה ושורשיות.
הוא משלב בפסליו שולחן עץ אגוז, ספריות כבדות, ברונזה ושטיחים פרסיים המסמלים יוקרה ואיכות חיים ולצידם מראות שבורות, ריסוסי גרפיטי ואריחי קרמיקה המסמלים מרחבים ציבוריים עירוניים כמו תחנת רכבת תחתית או רחוב סואן.
בקומת הכניסה פוגשים המבקרים בעבודה שהיא המפתח להבנת גוף העבודות שלו: "דיוקן עצמי שכוב על הקבר של ג'ק ג'ונסון" (Self Portrait Laying on Jack Johnson’s Grave", 2026"). בתצלום בשחור-לבן נראה ג'ונסון מוטל ברפיון על מצבת אבן גדולת ממדים ועליה השם "ג'ונסון" באותיות מתכת. ג'ק ג'ונסון המוזכר בכותרת התמונה היה המתאגרף השחור הראשון במשקל כבד שניצח מתאגרף לבן ב-1910. האירוע שעורר מהומות הפך את ג'ונסון לסמל של ניצחון והכרה בקהילה השחורה, ואת הקבר שלו בשיקגו, המשמש מעין אנדרטה חיה, פוקדים מבקרים רבים.
המתח בתמונה בין מצבת האבן המסותתת לבין הגבר הצעיר בעל הראסטות השוכב עליה ברישול משמש נקודת מוצא לדיון המרכזי ביצירתו של ג'ונסון: המפגש הטעון בין הזהות שלו כאדם שחור וכאמן צעיר לייצוג ההיסטורי שלו בחברה האמריקאית.
בתצלום הזה וגם בעבודות בהמשך התערוכה מצביע ג'ונסון על הפער הבולט במרחב הציבורי בארצות הברית בין המונומנטים הרשמיים, המנציחים לרוב גברים לבנים בעלי כוח פוליטי, צבאי או כלכלי לבן, לבין היעדר ייצוג היסטורי של הקהילה השחורה. בעוד שהמונומנט נתפס כסמל לזיכרון קולקטיבי ולזהות לאומית, עבור הקהילה השחורה הוא לעיתים קרובות דווקא סמל לאי-שייכות. ג'ונסון למעשה מציע אלטרנטיבה למונומנטים הקיימים: במקום פסל של גנרל על סוס שאפשר למצוא בלא מעט פארקים בארצות הברית מציע ג'ונסון אנדרטה זמנית המציגה אדם חי השרוע על אבן כבדה אדם. באמצעות הפרקטיקה הזאת הופך המונומנט למרחב של תיקון, הכרה ונראות.
העניין של ג'ונסון ביצירת עבודות בקנה מידה מונומנטלי נחשף כבר בחדר הראשון המכיל כמה אובייקטים גדולי ממדים: "קהל חרד ללא כותרת" ("Untitled Anxious Audience") היא עבודת קיר בגודל 4.5*4 מטרים. עשרות פנים חרוטות בחומר סמיך ושומני מכסות את פני האריחים בדימויים דו-ממדיים המזכירים ציור ילדים, ונדמה כי בפעולת החריטה מבקש האמן לשנן את התווים הללו שוב ושוב. ברשימת החומרים לצד העבודה מתגלה כי החומר השחור הוא סבון, כזה שבה בעת מכתים ומנקה את האריחים הלבנים.
לצד עבודת האריחים ניצב "טוטם ללא כותרת" ("Untitled Totem") – פסל שחור גדול ממדים מברונזה הבנוי משלוש צורות עגולות דמויות מסכות אפריקאיות שבוקעים מהן צמחים חיים כמו קקטוסים מאורכים ודקיקים וצמחים מעובי עלים. בצד האחר של החלל ניצב "בור אש 'חיים טובים'" ("׳Fire Pit 'High Life") – פסל של סירת דייגים שחורה מברונזה יצוקה בגודל טבעי, ששמו מרמז על המתח בין סכנת שריפה לאפשרות לחיים טובים. טביעות האצבעות הניכרות בשני פסלי הברונזה המונומנטליים המחוספסים מעניקות תחושה של חומר רך ויצירה שטרם הושלמה.
ההצבה של שלוש העבודות האלה באותו חלל מכוננת נרטיב שלם: פסל הראשים והפנים על קיר האריחים מסמלים את הקהילה השחורה, ונראה כאילו אנשיה מתבוננים בסירה שהגיעה מעבר לים – זיקה ישירה בין העבדות וההגירה הכפויה לתת-מודע הקולקטיבי של הקהילה כיום.
עבודת הפסיפס המונומנטלית "חמשת השבורים" ("The Broken Five") המשתרעת על פני 3×4 מטרים, משלבת על לוחות עץ גדולים מגוון חומרים: קרמיקה, מראות, צבע ספריי, צבע שמן, סבון שחור ושעווה. השימוש במראה מנופצת ובחומריות הגולמית מחדד רעיונות של שבר אישי וחברתי. מתוך בליל החומרים עולה דיוקן של חמש דמויות ישובות המזכירות פסלים אפריקאיים. בעבודה הזאת ג'ונסון מנהל דיאלוג ביקורתי עם המודרניזם של פיקאסו ואמנים נוספים ועם האופן שבו הם תפסו מושגים כמו "שבטי" ו"פראי". הוא מנכס מחדש את הייצוגים האלה ומשרטט קהילה מדומיינת של דמויות אמריקאיות-אפריקאיות עכשוויות ושורשיות כאחד.
רגע השיא של התערוכה מתגלה בקומה האחרונה במיצב המונומנטלי "סנגווין" (Sanguine", 2025") החולש על הקומה כולה – זוהי ספריית מתכת עצומה המציגה עצים טרופיים בעציצים בעבודת יד, ספרים וגופי תאורה ובמרכזה הציור "אלוהים מצייר את "הרוח'" (2025 ,"God Painting "The Spirit) – ציור שמן בגודל 2.5×3 מטרים המורכב מאורנמנט דמוי עלה אדום החוזר על עצמו שוב ושוב. היצירות והחפצים יוצרים מרחב פרגמנטרי שהוא בין חלל תצוגה למרחב ביתי ומזמינים את הצופה להשתהות בו.
המוזיאון שתכנן האדריכל פרנק לויד רייט בנוי בצורה של מעין ספירלה, ובמרכזו חלל פתוח. מתקרת הזכוכית הקעורה, בגובה חמש קומות, תלויים בכבלי מתכת דקים עצים טרופיים ששורשיהם עטופים שקי יוטה.
השיטוט הספירלי בתערוכה מעניק חוויה מדיטטיבית ורוחנית, והעצים התלויים מלווים את המבקרים ומעצימים את תחושת הרוחניות. באמצעות היצירות המונומנטליות והמפגש המתמיד בין חומרים יום-יומיים ומתכלים כמו סבון לבין חומרים ארכיוניים כמו ברונזה, מציע ג'ונסון מודל אחר של אנדרטה; כזו שאינה נצחית או אחידה אלא מורכבת מחומרים משתנים המכירים בשבר ובחוסר היציבות. בכך הופך ג'ונסון לקולה של קהילה שלמה.
Rashid Johnson | "A Poem for Deep Thinkers", April 18, 2025–January 18, 2026, The Guggenheim Museum, New York
Curators: Naomi Beckwith and Andrea Karnes
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ותואר שני ב-Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
