כשדברים מתפרקים

"זִכְרוּ וְהַזְכִּירוּ לַפְּרִי שֶׁנָּשַׁר

אֶת הֶעָלִים וְאֶת הֶעָנָף,

הַזְכִּירוּ לַקּוֹצִים הַקָּשִׁים

שֶׁהָיוּ רַכִּים וִירֻקִּים בָּאָבִיב,

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם הָאֶגְרוֹף

הָיָה פַּעַם כַּף יָד פְּתוּחָה וְאֶצְבָּעוֹת."

יהודה עמיחי, מתוך השיר "חוּלֵיקַת – הַשִּׁיר הַשְּׁלִישִׁי עַל דִּיקִי"

בגלריה הקטנה של בית בנימיני מוצגת בימים אלה התערוכה "אחת-אחת" של האמניות רעות רבוח ושלי שביט. רבוח ושביט, המשמשות כאוצרות הקבועות של הגלריה הקטנה, בחרו הפעם במהלך של אוצרות עצמית. זוהי אינה החלטה טכנית גרידא, אלא פעולה פוליטית של ניסוח עצמי בשדה הקרמי המקומי, המזוהה היסטורית עם עשייה נשית; בעולם המבקש לדחוק נשים למסגרות קיימות, הן משרטטות את גבולות הגזרה של עצמן וקובעות את התנאים ואת הקצב שבו עבודתן תיקרא. כפל התפקידים הזה מעניק להן עמדה ייחודית של בַּעֲלוּת וחשיפה בו בזמן; עמידה אחת-אחת מול החומר ומול נרטיבים שנותרים פרומים.

הדיאלוג בחלל חושף קונטרסט עמוק בין האסתטיות של התצוגה לבין התוכן של העבודות, בין חומר קרמי נוקשה לרכות טקסטילית, ומשקף סיזיפיות של מסע חיים שההישרדות בו היא אינה אירוע נקודתי אלא מצב צבירה יום-יומי.

רבוח מציבה על מדפי הגלריה אובייקטים המשרטטים תמונת נוף פנימית. זהו נוף גיאולוגי שניכר בו המאמץ הגופני, אך הגוף נפקד ממנו, ורק טביעות האצבע של האמנית נותרו בפסלים כחתימה. החומר הקרמי החשוף והסדוק שהיא מציגה מסרב להיכנע לכל ניסיון לייפות או לעדן אותו; הוא גולמי ופראי, אוצר בתוכו את מגע היד, אך גם את הרגע המכריע שבו היד התרוממה ועזבה אותו לנפשו. האובייקטים שלה הם ספק סלעים כבדים ספק הרים תלולים וטרשיים, ונדמה שהם מתקיימים במרחב שבו הקושי הוא נקודת המוצא.

גם בציורים של רבוח התלויים בתערוכה יש גושים כהים ודמויות נטולות פנים. החומריות הנוצרת במפגש בין כתמי השמן למים מסרבת להתייצב, והיא מעין תנועה פנימית מתמדת של ניסיון להחזיק צורה בעולם שבו הכול מתפרק. בכך רבוח משקפת חוויה של מאבק יום-יומי שקט ונטול דרמה.

שביט, לעומתה, פועלת מתוך משבר אמון עם מושג הבית, משבר שהפך מוחשי עוד יותר מאז היגרה עם משפחתה אחרי שבעה באוקטובר. היא לוקחת דימויים צבאיים שמייצגים כוח, עוטפת אותם במלאכת יד אינטימית ומעניקה להם רוך. באחת העבודות שלה היא מציגה מקבץ של מימיות מוקטנות מקרמיקה שאינן יכולות להכיל מים, עטופות בכיסוי תרמי רקום ביד עדינה. כל תפר מדויק, כל קיפול בד מחושב וכל פעולה נושאת את משקל הזמן ואת המאמץ להחזיק משהו שלם במציאות מתפרקת. פסלי האגרופים הרכים מבד בעלי כנפי הקרמיקה, הגופים הרכים בעלי ארבע הידיים מחומר קרמי המונחים בשורה ארוכה – כל אלה מייצגים אסתטיקה של עבודה קראפטית סבלנית המחזיקה את המתח בין פגיעוּת לבין שליטה.

שביט חושפת כיצד השפה הצבאית מחלחלת אל היום-יום, מנרמלת מצב של עימות מתמשך ומטשטשת את הגבול בין הישרדות לבין זהות. בטקסט שכתבה לתערוכה היא מספרת שהיא נתקלת כמעט מדי יום בשאלה "מהיכן את?" והנה השאלה הזאת הופכת בתערוכה לסמן של זהות, של מקום ושל האופן שבו אנו ממקמים את עצמנו בתוך מרחב חברתי משתנה.

העבודות של שביט מוקפדות מאוד. הרקמה העדינה על הבד העוטף את המימיות היא אינה קישוט אלא מחווה המבקשת להעניק רוך לאובייקט צבאי מבלי למחוק את הזיכרון וההיסטוריה שהוא נושא, אלא שהרכות מסרבת להיות אסתטית ולנחם את הצופה. רבוח, לעומתה, אינה מחפשת עדינות או רוך; העבודות שלה אינן מבקשות למצוא חן. הן גסות ופראיות כמו חומר שנחצב זה עתה מהאדמה. אם אצל שביט החומר מבקש רכות, אצל רבוח הוא מבקש אמת חסרת פשרות שאינה מתיישרת לפי ציפיות של איש – לא של מי שמביט בה ולא של מי שיצרה אותה.

הדיאלוג בין הפראיות של רבוח לבין הרכות של שביט יוצר מרחב שבו מתקיימות זו לצד זו שתי דרכי הישרדות נשיות. לא כהפכים, אלא כווריאציות של אותה חוויה. שתיהן מציעות דרכים שונות להחזיק את מה שאי אפשר לשאת. שתיהן מציעות דרכים שונות להמשיך לנוע במציאות שהיא אינטנסיבית כל כך עד שהיא עצמה מבקשת מאיתנו לעצור.

העבודות של רבוח ושביט אינן נינוחות בעולם ואינן מבקשות להיות כאלה. הן מציבות את אי-הנינוחות בחלל, נותנות לה צורה ומאפשרות לצופה לפגוש אותה. הפעולה הזאת מהדהדת את טענתה של החוקרת הפמיניסטית שרה אחמד (Sara Ahmed) שעל פיה פמיניזם צומח מתוך חוסר התאמה לעולם כפי שהוא ומתוך סירוב לקבל את הסדר הקיים כמובן מאליו (Ahmed, 2017).

האמניות אינן מציעות מוצא, אלא מבקשות להישאר בתוך המתח עצמו, בתוך העייפות, בתוך הסיזיפיות, בתוך המנגנונים שמעצבים את חיי הנשים עוד לפני שהן בוחרות בהם. זהו מרחב שבו החומר הוא אינו רק מראה של המציאות, אלא עדות חיה לאופן שבו המציאות חורצת את צורתו ולפעמים גם את גבולות האפשרות לפעול בתוכה. התערוכה אינה מבקשת לשכך את המציאות; היא מאירה זרקור על שכבות העומס וההתמודדות שהיא מייצרת, על המאמץ המצטבר, על השחיקה ועל האופן שבו כל אלה נחרטים בחומר ובגוף.

"אחת-אחת" | רעות רבוח, שלי שביט, הגלריה הקטנה, בית בנימיני, תל אביב
אוצרות: רעות רבוח, שלי שביט
נעילה: 21 במרץ 2026

שירה סילברסטון – עורכת ראשית של טקסטורה

מקורות:

עמיחי, יהודה. 2004. "חוּלֵיקַת – הַשִּׁיר הַשְּׁלִישִׁי עַל דִּיקִי". בתוך גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, כרך ה' של פתוח סגור פתוח. הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב, עמ' 14.

Ahmed, Sara. 2017. Living a Feminist Life. Durham, NC: Duke University Press