"התגעגעתי להרגשה המהוססת שהייתה לי בסיום הלימודים, לתחושה שאני לא לגמרי יודע מה אני עושה", מספר האמן והמעצב גור ענבר, המציג בימים אלה את תערוכת היחיד "גב אל גב" בבית בנימיני (אוצר: ציבי גבע).
ענבר הוא אחד מאמני הקרמיקה הבולטים בסצנה המקומית כבר כמעט עשור. הוא סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל בשנת 2015, ובתום שנה של רזידנסי במסגרת מלגת "סטודיו ראשון" של בית בנימיני פתח בסמוך את הסטודיו העצמאי שלו. לאורך השנים הוא מזוהה בעיקר עם כלים – כדים, אגרטלים, כוסות וצלחות – שאותם הוא מעטר בציור ידני המאופיין בצבעוניות רבה, בקומפוזיציות חוזרות ובפטרנים שונים. השפה הגור-ענברית שלו גם הובילה אותו למחוזות נוספים, ובמהלך השנים הוא יצר גופי תאורה, כריות, מפות ובנוסף לכך גם שטיחים בטכניקה של טאפטינג שהציג בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה בשנת 2024 (אוצרת: גלית גאון).
"גב אל גב הוא התפרצות גועשת של אנרגיה פיסולית וציורית שקשה מאוד לתאר אותה במונחים סגנוניים", כותב גבע בטקסט התערוכה. "יש בתערוכה תחושה של אינטנסיביות, חרדה והתפוצצות שאינן נחסמות על ידי גבולות מנומסים של עשייה בקטגוריות מדיומליות סגורות". ואכן ענבר משחק בתערוכה עם הטכניקות, עם האסתטיקה ועם החומר בצורה שעוד לא עשה בעבר.
בתערוכה מציג ענבר שלושה גופי עבודות מרכזיים: כדים מצוירים בגדלים שונים המזוהים איתו; פסלים בבניית יד; וסדרה של שש עבודות קיר מונומנטליות עשויות חומר קרמי. תהליך העבודה החל כבר לפני יותר משלוש שנים, כשהוצע לו להציג תערוכה בבית בנימיני. "ישר אמרתי כן, אבל לא היה לי מושג מה אני רוצה להציג או להשיג. בעקבות שיחות עם אבי קריצמן, שהיה אמור במקור לאצור אותה, הבנתי שאני לא באמת יודע מהי הפרקטיקה שלי כאמן. במשך הרבה שנים הייתי עסוק בלייצר ולמכור. העוגנים שלי תמיד היו מאוד מסחריים. עבודת היד הייתה שם תמיד, אבל האוריינטציה הייתה אחרת. הפורמט הזה של תערוכת יחיד הוא חדש לי.
"במקביל היה בי כל הזמן איזה קול פנימי שטען שאני כנראה לא מוכן לזה, ולכן התערוכה נדחתה – פעם אחת בגלל המלחמה ופעם נוספת לבקשתי. לקח לי זמן לגבש רעיון. ידעתי שאני רוצה לעשות מיצב וידעתי שאני רוצה לעבוד עם הקירות של הגלריה, אבל מעבר לזה לא ידעתי כלום, והבנתי שהתגעגעתי לזה. התגעגעתי לגמגום".
בשלב מסוים, בין דחייה אחת של התערוכה לאחרת, החליט ענבר להפסיק לחשוב מה הוא רוצה להציג בתערוכה. "לקחתי כמה צעדים אחורה והתחלתי לחשוב בתור התחלה איך אני משנה קצת את האופן שבו אני עובד בסטודיו. המצב הקבוע בסטודיו היה שעבודות בו הן תמיד חדשות. בגלל שאני מייצר ומוכר, אין לי הזדמנות להתעמק בדברים שעשיתי לפני שנה, ולרוב גם לא בכאלה שעשיתי לפני חודשיים. התבוננות בתהליכים הייתה אצלי כבדרך אגב, אבל היא לא הייתה חלק קבוע מהעבודה.
"החלטתי ליצור דברים שאני לא מתכוון מיד למכור אותם. בהתחלה אלה היו הכלים שאני רגיל ליצור, אבל התחלתי לשים לב לשינויים מינוריים – גם בקו שלי, גם בצבעים שמושכים אותי, גם במקצב. אלה הרגעים שבהם נוצרו הכדים החדשים, שהעיטור עליהם הפך לציור. המיקוד עבר מאסתטיקה נטו למקומות שהם גולמיים יותר, מופשטים יותר, אקספרסיביים יותר. כאלה שנותנים למכחול לרוץ".
מתוך העבודה על הכדים בקווים שהם קצת אחרים החליט ענבר, "מתוך גחמה" לדבריו, לנסות ליצור גופים שאינם כדים. "היו לי המון ניסיונות. המחשבה שהובילה אותי בהתחלה הייתה העובדה שאת הדמויות שאני מצייר על הכדים אי אפשר אף פעם לראות אחת ליד השנייה בגלל צורת הכד. הן תמיד גב אל גב. רציתי ליצור אפשרות לראות אותן יחד. התחלתי עם ניסיון אחד, אבל באיזשהו מקום הקדר השתלט עלי ואמרתי לעצמי למה לעשות אחד אם אפשר לעשות שבעה?
"לקח לי זמן להבין את הדרך הנכונה לעבוד. העבודות הראשונות התפוצצו לי בתנור בדרכים מאוד מרשימות. חומר לא אוהב להיות במסה, הוא נוטה להיסדק, ולכן יצרתי את העבודות בחוליות, כך שבפנים הן חלולות. אני יוצר מעין נחשים מחומר, ובמקביל יוצר מלאי של ידיים וראשים. אני מתחיל מהרגליים, מניח חוליה על גבי חוליה קצת כמו בתהליך של מדפסת תלת-ממד, בונה את הטורסו ואז מדביק את הראש ואת הידיים. בכל הפסלים יש שתי דמויות שמחוברות גם בחלל הפנימי שלהן. הן לא גלגול של כד ואין להן פתח".
אחרי שענבר יוצר את הגופים הוא שורף את הפסלים שריפה ראשונה (שריפת ביסק), ואז עובד עליהם עם מלח נחושת ומלח קובלט. "אלה מלחים של מתכות שהם מסיסים במים וחודרים דרך החומר. החומר סופג אותם, מה שלא קורה עם צבע רגיל שנשאר על גבי החומר. לא עבדתי עם מלחים לפני כן, אבל ידעתי שהחלחול הזה יעשה דברים משונים, וזה אכן מה שקרה. את הפסלים טבלתי באמבטיית מלח, ואחרי שהם התייבשו ציירתי עליהם בצבעים והכנסתי אותם לשריפה שנייה.
"אני אוהב לעבוד עם צבע, אבל הפעם ממש התלהבתי מזה שרואים את טביעות האצבע שלי על החומר; רואים את האינפנטיליות של העבודה. רוב הזמן אני צובע עם מברשות, אבל יש מקומות שבהם עברתי עם מכחול והדגשתי את טביעות האצבע שנותרו על החומר".
את הפסלים, המוצבים על פודיומים בגבהים שונים, גבע מכנה "מתאבקים". זאת אמנם לא הייתה כוונתו המקורית של ענבר, אבל הוא מבין ומקבל את הפרשנות. גבע התחיל את תהליך האוצרות בתערוכה הזאת לפני כחצי שנה. "אני אוהב את העבודה שלו, אני אוהב להקשיב לו מדבר על עבודות שלו וגם על עבודות של אחרים", מספר ענבר. "יש לנו היכרות מוקדמת – הייתי חלק מהצוות שהקים את התערוכה שלו במוזיאון הרצליה בשנת 2019, ואחותי מנהלת את הסטודיו שלו כבר כעשור. כשהוא הגיע לבקר בסטודיו שלי בפעם הראשונה לקראת העבודה המשותפת, הוא אמר כבר אז שיש מספיק עבודות כדי שתהיה אחלה תערוכה. זה מאוד הרגיע אותי".
גוף העבודות האחרון שיצר ענבר הוא עבודות הקיר. "ידעתי שאני רוצה שתהיה עבודת קיר ושהיא תהיה מקרמיקה, ועשיתי הרבה ניסיונות שלא אהבתי ושעדיין ארוזים בארגזים בסטודיו. בוקר אחד הגעתי לסטודיו, ראיתי את הצל של עצמי על הרצפה כשעמדתי עם הגב לחלון, ופשוט שפכתי חומר לפי הצורה שלו. אני לא הראשון שעושה את זה, ויש אמנים שעובדים בצורה הזאת, אבל אני לא עבדתי ככה מעולם. באותו הרגע זה פשוט הסתדר לי. זה היה ניסיון, והוא היה מוצלח".
ענבר מחכה עד שהחומר הנוזלי שהוא שופך על הרצפה יתייבש, ואז הוא חותך אותו לחלקים, כמו מעין פאזל מופשט. "השתמשתי בחיתוכים כאלמנט רישומי נוסף, וידעתי שאני לא יכול להסתמך על זה שכל החלקים ישרדו בשריפה, אז חילקתי אותם באופן שיאפשר לי להכין ספיירים אם משהו נשבר, כמו שאכן קרה. ציבי אמר לי מהרגע הראשון שכל אחת מהעבודות צריכה להיות סיפור בפני עצמה, שעדיף לעבוד על כל אחת בנפרד ולא לראות בהן סדרה".
בתערוכה מוצגות שש עבודות כאלה התלויות על קירות הגלריה. כל אחת מהן היא בעצם דמות המורכבת מחלקי קרמיקה ומוצבת על מצע שענבר ניסר ידנית מפלטות MDF ונראה כמו צללית. "היה רגע שבו הן נראו לי כמו קריאטידות שנושאות על ראשן את המבנה, לא מהבחינה שהן נושאות על עצמן את כובד המבנה אלא העובדה שנוצרים ביניהן חללים נגטיביים שהם כמו קשתות. את החומר עצמו בחרתי להשאיר כמו שהוא – לא להחליק ולא לשייף. רואים בו את כל הפעולות שלי – את הברכיים, את כפות הידיים. זה שונה מאוד מהעבודות שלי לאורך השנים, שיש בהן תמיד משהו מאוד הרמטי. אני אוהב את המחשבה שהאצבע שלי הייתה שם ותישאר שם לנצח אחרי השריפה בתנור".
גם על עבודות הקיר מצייר ענבר אחרי השריפה הראשונה, וגם בהן הקו שלו הוא חופשי ואקספרסיבי יותר מזה שהיה בעבר. "אני נהנה לסמן עם הצבע את הבליטות ואת השקעים. אם בא לי להיכנס יותר לפרטים אני מצייר פרצוף או עכבר או את הראש של אלוהים. השתמשתי בין השאר גם בפורצלן כדי לצייר, משהו שלא עשיתי עד עכשיו, וזה אחלה חומר לצייר איתו, הוא מאוד טקסטורלי".
את האקספרסיביות והצבעוניות המתפרצת משווה גבע בטקסט התערוכה לעבודות אמנות הרחוב של קרית המלאכה הנשקפות מבעד לחלון הגדול שבחלל התערוכה. "גבע טוען שיש משהו ביד הקלה, בחופש ובצבעוניות שמהדהד את מה שקורה על הקירות של קרית המלאכה. זה לא היה מכוון, אבל אני מניח שזה כבר אצלי בתת-מודע. הסטודיו שלי נמצא פה כבר קרוב לעשור, אני חי את המקום הזה".
השפה הגור-ענברית החדשה הפכה בתקופה האחרונה לשפה הנוכחת אצל ענבר בסטודיו. "כבר כמעט אין לי בסטודיו דברים אחרים. אפשר לקרוא לשלב שבו אני נמצא כרגע משבר זהות, אבל מבחינתי זו הפכה להיות העבודה השוטפת שלי. זה מוזר נורא, אבל אני נהנה".
גור ענבר, "גב אל גב", בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב
אוצר: ציבי גבע
נעילה: 21 במרץ 2026
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
